אנחנו נשואים 18 שנים, כך שאי אפשר לומר שאני ממהרת 'לזרוק כמו מגף ישן'. וכן, הלכנו לפסיכולוגים (כל אחד בנפרד) כדי לנסות לשפר, וגם לסקסולוגית, וזה עזר כמו כוסות רוח למת.
בנוגע לעצותיכם ליצור עניין בחיי - זו בדיוק הבעיה. אני תוססת מאוד, מוקפת חברות ומקפידה להתראות איתן, יצאתי במהלך השנים ללימודים שונים בתחומים שמעניינים אותי, אני תמיד מחפשת כיצד להתפתח ולמצות את המירב מהחיים. ואילו הוא - נותר אותו האדם בדיוק כפי שפגשתי אותו. לא יוצא עם חברים (יש לו רק שניים, מבית הספר), אין לו תחביב כלשהו, מעולם לא למד והתפתח מעבר ללימודיו באוניברסיטה. הוא מעין 'רובוט': קם בבוקר, הולך לעבודה, חוזר לעבודה, אוכל והולך לישון. ניהלתי איתו אינספור שיחות בנושא, אמרתי לו כמה זה מפריע לי וכמה משעמם לי איתו (כן, הייתי בוטה), וכלום לא עוזר. זה הבן אדם. היציבות והאנליטיות שלו, שכל כך משכו אותי פעם, הפכו לקללה.
אז נכון, אין כאן נקודות שפל נוראיות, כפי שכתבה זהר. אבל גם אין עניין, אין ריגוש - לא במובן הילדותי אלא במובן העמוק יותר, ואין לי אפילו כבר יכולת ליהנות מחברתו כבן זוג. אין בינינו שיחות מעניינות (מעולם לא היו), שיחות נפש; אין לי משיכה אליו, אז גם אין סקס; כשאנחנו נוסעים ביחד, רק שנינו, לאיפשהו - השיחות באוטו הן על סידורי היומיום. המחשבה על להישאר איתו לבד בבית לאחר שהילדים יעזבו גורמת לי חלחלה ועצב, זה בעצם מרגיש לי כמו להיות לבד...
ומצד שני - להיות באמת לבד, לרדת ברמת החיים, מבלי שמישהו מבטיח לי פרק ב' טוב יותר - גם זו מחשבה מפחידה, ולכן אני עדיין כאן...במעין מלכודת דבש, של נוחות וביטחון רגשי וכלכלי, אבל שממה רגשית שהורגת אותי.
|
תוכן התגובה:
|
