אווופ,.. החזרתן אותי בבת אחת לסיוט שנקרא לידה בשיבא ושבגללו כנראה אצטרך טיפול מקיף לפני ההריון הבא: זירוז עם פיטוצין - יומיים כאבי צירים נוראים בלי פתיחה וגם בלי טיפת יחס אמפתי מהאחיות - עליה למחלקה למשך יממה וחצי - פקיעת מים ואז צירים עם פתיחה קלה - ועוד 25!!! שעות בחדר לידה ובסוף לקינוח ואקום - חתך - תפרים וכו' השיא של הגועל: ממש בסוף הלידה הרופא כבר לפני משמרת שניה / שלישית ומתכנסים איתו בחדר עוד הרבה מתמחים + אחיות לדון במסיבת הפתעה שהם עורכים למישהו תוך כדי בהיה בי צועקת מכאבים, מעולפת מאפידורל ורק רוצה שכל זה יגמר כבר. אחת המתמחות אפילו העירה לי : אולי במקום לבכות תלחצי, את ממש לא עוזרת כאן - אוי, מה שאיחלתי ועדיין אני מאחלת לה בלבי.. בסוף הלידה רציתי את נפשי למות (וזה אחרי שמתמחה תפר ופרם ותפר שוב..) ומרוב ייאוש ובכי לא רציתי לראות אף אחד אפילו לא את תינוקי המופלא למשך כמה שעות .. הכי רחוק ומשפיל ממה שתיארו לי כתחושת אושר עילאית. היום , חצי שנה אחרי שאני חושבת על כך, נראה לי נורא שהעזו לגזול ממני את תחושת הלידה הנפלאה וכן , חגית נופר היא קרן שמש ענקית ונפלאה ולצערי חוויתי אותה לזמן קצר מאוד לפני שהוחלפה בשיירה של מפלצות
|
תוכן התגובה:
|