ענתי, אין לי הרבה מה להוסיף לכל התשובות המפורטות שקיבלת אלא רק את נקודת המבט המאד פרטית שלי:
כתבתי לך כבר שעד שלב מסויים היניקות (גם) אצלנו היו מאד מאד תכופות. הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם הוא באמת רעב או סתם מוצץ. הסבתות היו אלו שדגלו במוצץ - 'הוא רק רוצה למצוץ, זה מרגיע אותו' - היה לי מאד קשה עם זה בהתחלה, התנגדתי (גם מפחד של בלבול פטמות אבל גם כי פחדתי שהוא ירגיש כאילו סותמים לו את הפה כשהוא בעצם רוצה לאכול/לבכות).
בקיצור, בשלב מסויים נכנעתי והשיטה היתה כזו: אם היה בוכה בצורה לא סבירה קצת אחרי האוכל, נתנו מוצץ. אם זה סיפק אותו, זה היה ניכר מיד - הוא היה נרגע ומוצץ בעוז, בד"כ נרדם. אם לא סיפק אותו, הבנו שצריך ציצי. היום אנחנו במצב שכשהוא אוכל ואני רואה שהפה שלו מלא והוא מתעצבן, אני פשוט מבינה שהוא למד את הטריק ומבקש מציצה מסוג אחר, כזו שרק מנחמת ומרדימה. עוברים למוצץ - והוא נרגע מיד. רק עכשיו למשל, הנקתי אותו, ובשלב מסויים הוא התחיל לשמוט את הציצי ולהתעצבן, החלפתי במוצץ - והוא שמח, נרגע ונרדם עלי. ד"ש מאביתר.
ובענין הרגישות, שזה בעצם קשור - בהתחלה כל עוד לא הפריע לי, השארתי אותו על הציצי כמה שרצה. אבל באמת בשלב מסויים נהיה לי פשוט לא נעים. למזלי זה לא הגיע לפצעים או דלקות אבל פשוט הרגשה לא נעימה. אז התחיל השלב של המוצץ. וכדי להגן על הפטמות, אז כמו עפרה גיליתי שהכי נוח לי עם חזיה ועם פדים (של ג'ונסון וג'ונסון הכי רכים אבל גם הכי יקרים). הלוואי שיכולתי בלי, אבל לא הלך. כל מגע של חולצה בלי הגנה היה לי לא נעים. עכשיו פחות נורא, כי ההנקה פחות תכופה - אבל עדיין הכי נח עם חזיה+פדים.
אבל שוב, אצלך המצב קצת שונה - גם כי הוא התנתק ממך לכמה ימים, וגם כי מקבל בקבוק. עצתי: 'בדחילו ורחימו' (זהר?). אם עובד - יופי. אם את רואה שמבלבל אותו - אז אצבע. בכל מקרה, חראם על הציצי.
מתי נדע את שמו??
שבת שלום נועה
|
תוכן התגובה:
|