אני זוכרת את זה מחלק מילדיי, אין מה לעשות, זה עובר בסוף. אבל אספר לך משהו שקרה לי עם איתיאל, כשהיה הרבה יותר קטן (חצי שנה? משהו כזה) חזרנו מנתניה, ולדאבוני, בחרתי באופציה המטורפת של אוטובוס נתניה ירושלים, על פני השפויה יותר שזה רכבת נתניה - תא ואחר כך אוטובוס תא ירושלים. לדאבוני הנוסף, בעליות לירושלים היו כאלה פקקים, באוטובוס כבר לא היה אויר, הוא לא זז, וזה היה מ-ע-צ-ב-ן!!! פשוט החצי שעה האחרונה היתה ממש בלתי נסבלת. רוב האנשים העסיקו את עצמם בשיחות פלאפון עם המצפים להם בבירה או עם עמיתיהם לעבודה, ואילו איתוש, אחרי שכל הדרך העסיק אותי בלגוון את העסקתי אותו, התחיל לצרוח, וזה הביך אותי, כי אני כמובן מפריעה לציבור הנוסעים השלווים, עד שאמרתי לעצמי. בינינו, גם את מתה לצעוק, לא? אז לפחות הוא לא שומר בבטן, ומבטא את מה שכולם מרגישים. אז בכל אופן תנסי לשמוע את הצעקות מהבפנוכו שלה, אני מאמינה שתוך כמה שבועות היא תמצא דרך ביטוי אחרת. אבל בינינו, זה כיף לצעוק! גם כששמחים וגם כשמתעצבנים. מאוד משחרר...
|
תוכן התגובה:
|