.,כמו שחברה (חכמה) אמרה לי פעם: הם עושים א' את מגיבה ב- ב', וראה זה פלא בניגוד לצפוי לא יוצא ג' יוצא ד'.
לעניות דעתי, זה אפילו לא נושא לגבולות. היא פשוט קטנה. זה הטמפרמנט שלה, וזו דרך הביטוי.
הדבר היחיד שאת יכולה לעשות (הרי לא תשימי לה פלסטר על הפה), הוא לקחת אחריות רק על התגובות שלך והתחושות שלך. במילא את לא יכולה לעשות מעבר לכך. לבדוק למה בעצם זה מביך או מעצבן אותך. אולי את חוששת שכשהיא צורחת בחוץ, אנשים מבקרים אותך כאמא. זה מעמיד אותך באור לא מחמיא מול עצמך?
לא יודעת. אלו שאלות שאת צריכה לענות בינך לבין עצמך.
ואם מנחם- גם אלה צרחנית לא קטנה (בעיקר כדי להביע מורת רוח ותסכול). היתה תקופה בה אפשר היה לשמוע את יונתן מעיר לסבתו או לאחרים: "אסור לומר לה לא. היא תצרח".
אז המשכתי לומר "לא" על דברים שהיו לי עקרוניים, והיא המשיכה לצרוח, והיום היא מדברת, ופחות מתוסכלת, ופחות צורחת. בכל מיקרה עדיין לא אוהבת לשמוע "לא" והיא קריזיונרית לא קטנה, חסרת פתיל לחלוטין, אבל זו היא. לא אני.
ולהגר:
אקדים לומר שאם שיטת אדלר בנפשך פשוט אל תקראי את דעתי.
המרשמים המוצאים לתגובת הורים כדוגמת זה שצוטט נראים מלאכותיים. כמו בית ספר לאילוף (סליחה, אך זו דעתי).
לעניות דעתי, משפט כמו שצטטת יכול אולי להתאים לחלק מהילדים בגילאי השלוש פלוס, וגם זה תלוי בטמפרמנט, ההתפתחות השפתית, והאינטראקציות בבית.
הוא ארוך מידי (אני בקושי הצלחתי לזכור את תחילתו כשהגעתי לסופו - אבל אולי אני מאותגרת הבנה), מטיל אחריות ואשמה על כתפי הילד, פונה לאיזה רגש מצפוני, שבוודאי שלא יכול להיות קיים בגיל שנה ושלושה. אמפתיה ליכולת ההקשבה של האם, ובכלל אמפטיה יכולה להתפתח בשלב הרבה יותר מאוחר.
כמובן שלא לעיניין (לדעתי) לשלוח לחדר להמשך צרחות בגיל שנה וקצת.
איריס
|
תוכן התגובה:
|
