בתור אחת שחוותה את זה לפני חודשיים, הכי חשוב זה לצאת מהבית, לראות אנשים, לבלות, לדבר הרבה עם כל מי שמסביבך, לשתף אותם ברגשות שלך, אפילו אם את לא רגילה לזה!, ולא, אבל בפרוש לא להישאר בבית עם הטרנינג ולהיכנס לדיכאון!!!
וזיכרי- יהיו לך עוד הרבה צביטות בלב ורגעים של בכי: כשחברה תלד, בברית של חברים, ובכל מיני רגעים קטנים. וזה טבעי, אנחנו לא עשויות מפלדה!
ועןד שני דברים: 1. חברה שלי שהיא גם רופאה "הזכירה" לי שאם היו מצליחים להציל את התינוק שלי, יכול להיות שהוא היה חי היום, אבל עם נזק מוחי, ואני לא רוצה בכלל לחשוב מה היה אז... גם זאת יכולה להיות איזושהי נחמה... 2. אני לא יודעת מה בדיוק קרה אצלך, אבל במקרה שלי, גם אני הייתי בסכנה, ואני מתנחמת בזה שאני חיה, בריאה ושלמה עם המשפחה האוהבת שלי - וקמה כל בוקר עם ידיעה שזה לא ברור מאליו... שיהיה לך יום ניפלא! ג'יל
|
תוכן התגובה:
|