קראתי ב"באופן טבעי" תאור של דני לסרי שמאוד מצא חן בעיני תחת הכותרת "גידול ילדים זה קשה":
"(ההורים הטריים) הם לבד. בדידות נוראה. זה לא היה אמור להיות כך. זה חלק מן האסון של המשפחה הבורגנית המודרנית. ההורים לא אמורים להיות לבד עם ילדיהם כל הזמן...באופן כלשהו, בנסיון הבורגני לחקות את האצילים, אימצנו לעצמנו את הסטנדרטים המבודדים של משפחותיהם, אבל שכחנו שלאצילים היו משרתים למכביר. לא כן לאמא ולאבא הטריים. העניין אינו טמון רק בקושי מקומי, אלא במערכת שלמה המגלגלת ומגבירה את עצמה. אמא שהיא חלק מחמולה יכולה למצוא את הפנאי לעצמה כשהיא זקוקה לכך, ולחזור אל ילדיה מתוך געגועים, רעננה ומלאת השתוקקות. אמא בודדה שחיבת לסחוב את העול כי אין מישהו אחר לצידה, הולכת ונשחקת ויוצרת סוג של קשר עם ילדיה שרק מגביר את המצוקה. חייה הופכים להיות קודש לחיפוש אחר "שלווה"(לא מזמן שאלתי ילדים מה זה שלווה וילד אחד ענה:"זה כשההורים רוצים לנוח"). האינטנסיביות הזו של עשרים וארבע שעות ביממה שההורים האמיצים מרגישים הכרח להתמודד עמה היא קשה, לא טבעית, לא בריאה, וכמעט מעבר לכוחות אנוש. לא כך אמורים לחיות אנשים."
זה רק על קצה המזלג, אבל רציתי להראות לך שאת לגמרי לא לבד בסיפור הזה, וכשהיה לי הכי קשה, האמנתי שמשהו לא בסדר איתי, היום אני רואה שזה רחב מאוד, והכנסנו את עצמנו למשבצת מטומטמת ואנחנו נאבקים כדי לשרוד בה....ואני מאמינה שלא יכול להיות כל כך מסובך לחיות פשוט...
|
תוכן התגובה:
|
