את בחברה טובה, יקירתי.
גם אני תוהה לפעמים כיצד מסתדרים. למה הבתים של השכנות נראים תמיד מצוחצחים ומסודרים, המקרר והפריזר מלאים באוכל עשיר וטוב, ואין דבר כזה שנקרא חדר בלגן. אנחנו רק עכשיו הצלחנו לצמצם בבית משני חדרי בלגן לאחד. וההגדרה מעולה - מחנה של הצופים.
לכל דבר יש מחיר. כשהילדים נרדמים בערב אני לרוב נרדמת איתם ולא מקפלת כביסות ומסדרת או מנקה. מעדיפה לישון עוד קצת ושיהיה לי כוח מחר מאשר לקרצף את הבית אבל להרדם על ההגה מחר בדרך לעבודה...
אחת לכמה שבועות, כשיש שבוע "טוב" עם קניות מתונות יותר בסופר, או כשמקבלים איזה צ'ק כייפי מאיזו סבתא או דודה, אני מזמינה עוזרת לאיזה טיפול חד פעמי בבית. זה נותן אויר לנשימה. זה לא 600-800 שקל לחודש שעולה לך עוזרת כל שבוע. זה פעם אחת בחודשיים-שלושה, להוציא עד 200 שקל וזה יותר נסבל מבחינה כלכלית וגם מאפס את הבית.
ולגבי המערכת הזוגית: אני ובעלי מאד מתוסכלים מתקופות בהן אנחנו מעולפים בלילות ולא זוכרים מתי בפעם האחרונה... זה גם משפיע לרעה על הסה"כ הזוגי. לכן החלטנו לא לוותר בקטע הזה. ליזום שינויים ודברים חדשים. לקנות ספר בנושא שגם כשעייפים אפשר לבצע נסיונות (תתפלאי, גם כשעייפים יש דברים שמעירים, גם את הנשים!). לשלוח ללילה אחד את הילדים לסבא וסבתא. לא חייבים לסוע לקריתים או לפריז. לילה אחד בלי הילדים זה אומר לילה אחד שלכם. גם אם זה בבית (ולדעתי הכי כיף בבית). תפתיעו אחד את השני בכל מיני...
וחוץ מזה, אני זוכרת שהקטן שלי היה בן שנה ואחותו בת 4, זה היה באמת תקופה מאד מאד מתישה ועכשיו, שנה אחרי, יש קצת רגיעה וקצת יותר אויר לנשימה...
יצא ארוך.
מרוב הזדהות כנראה.
|
תוכן התגובה:
|
