מרוב שהיה לי קשה ליקרוא את התאור היה לי עוד יותר קשה להגיב עליו. כל כך קשה לחיות פשוט. זה פשוט נכון. אז רק כדי שתדעי שאת לא לבד בסיפור הזה. ושהוא בדרך כלל בא בגלים, ולפעמים (כמו היום) ההרגשה הכי חזקה שלי היא שהחיים מורידים אותי על הבירכיים. ואמרתי פעם, שכשאני מגיעה לשם,למקום הנמוך והחסר אוויר הזה, רק אז מסכימה להפסיק להאבק בזרם הנגדי, ופשוט לזרום עם הים הסוער הזה, מטילה את גופי ונותנת לו להיות. זה קורה כשאני מרגישה מובסת.. כן פשוט מובסת מהכל, לא יכולה יותר לנצח בכל החזיתות, מאפשרת לעצמי להניח את כליי ולהיות "לא יכולה".
בדרך כלל..לאחר שאני מניחה את כליי, מיתכסה בתבוסה.. מתקרבלת לי בלאות..לא נילחמת יותר. בדרך כלל אחרי זה פתאום זה קורה לי, שהריאות שלי מתמלאות אוויר מחדש, ואני מתעוררת ליום חדש, מביטה בעצמי במראה ופוגשת עיניים טריות, מסתכלת על בן זוגי שגם נראה לי חדש וטרי ואהוב פתאום, הילדים זורמים איתי ואני איתם, וכבר לא מוצאת את עצמי כל כך הרבה אומרת את הדברים האלו מהמקום שכבר פשוט אין לי כח.. או מרגישה את התחושות הקשות והחסרות סבלנות האלו ועוצרת את עצמי.. לפעמים מצליחה ולפעמים לא. אני צפה עם הזרם ולא נגדו.. אז ככה זה שאני מרגישה הכי נמוך אני נזכרת במחזוריות הזו, שמאפשרת לי להפסיק להאחז בקושי..קצת יותר ליסלוח לעצמי על זה שאני לא יכולה. היום אחרי תקופה ארוכה שניצן היתה חולה (מחלימה עכשיו), ודברים לא זזים עם הבית שאנחנו בונים..והלחצות כלכליות..ואני מתחילה לעבוד עוד שבוע.. והכל..בקיצור, אנחנו על הברכיים.
היום פתאום הבנו שהגענו למקום הזה במחזוריות שלנו..ואנחנו יודעים כי כבר היינו שם בעבר (ובוודאי נהייה שם שוב בעתיד). שלא נשאר אלה.. לשחרר את המקום הזה של השליטה.. לקבל את מה שייש בהווה באהבה.. לעבור מתדר של דרישה, לתדר של הודייה..ולהפסיק להילחם. וכבר טיפה יותר קל על הלב. את לא לבד .
|
תוכן התגובה:
|