25/10/2004 17:08
|
סאלוש
|
מאת:
|
הלכו הרבה סחטיינים לכולנו...
|
כותרת:
|
לא קראתי הכל בכלל, אבל כן: ברוכה הבאה לעולם הבלתי מתוגמל, בלתי מוערך, בלתי משולם, שנקרא להיות אמא...
אף אחד לא יעריך את זה אם את מניקה הרבה, אם את ישנה עם הבת שלך. אם את מכינה לה אוכל מזין כל יום. אם את זורמת איתה בקצב שלה (וגם אם את לא עושה את הדברים האלה, את בטח עושה אלף דברים אחרים). זה לעולם לא יוכר, ולעולם לא תקבלי על זה סחטיין (אולי מאנשים בודדים - אני מקווה שבעלך כלול בהם, או לפחות אם או אחות).
את בעצם רק תאבדי סחטיינים. כמו טלי. כמוני. יכולת להמשיך ללמוד, ולא עשית, הלך הסחטיין. יכולת להרויח המון כסף, הלך הסחטיין. יכולתם לטוס כל שנה לחו"ל (אני יכולתי לו המשכתי לעבוד בהייטק), לרהט את הבית ברהיטים יוקרתיים, אבל לא תעשו את זה בקרוב, הלך הסחטיין.
יש כמה שאלות. אחת היא אם את מסוגלת למצוא את האנשים שיתנו לך את הסחטיינים על הדברים שכרגע את מאמינה בהם (להיות אמא). שניה היא אם את מסוגלת לא להכנס למלחמה, אלא לאט לאט להראות לאנשים את הזוית ראיה שלך. שיטת הסלמי, לאט לאט אנשים משתכנעים, מנסיון. שלישית היא אם את מסוגלת לזרום עם מה שקורה לך, וקצת לאבד שליטה. את לא יודעת מתי תרצי לצאת מהבית, לאיזה חלקיות משרה, לאיזה סוג עבודה.
ואם התשובה חיובית על שלוש השאלות, אז את תמצאי את עצמך. בדרך זו או אחרת. תשעה חודשים זה מעט זמן. רק באחד עשר חודש התחלתי להתעניין בעולם החיצוני. ובגיל 22 חודש אני עדיין בבית, אבל כבר מאוד מחפשת לעצמי דרכים לעשות עוד דברים. ואני עדיין לא מוכנה ליותר מאשר משהו חלקי מאוד. ומתכננת להכניס את סתיו לגן רק בעוד שנה - וגם אז לחצי יום. החיים באמת נעשו בשבילי איטיים יותר - וכיפיים יותר. פחות סחטיינים אבל יותר כיף שקט עם הבת שלי ועם הבעל שלי, החברות שלי, המשפחה שלי.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|