אם אפשר ללמוד מניסיונן של אחרות, אז הריון ולידה הוא המקום, ואם כך אז אני שותפה לתחושותייך.
בהריון עם עמליה לא הפסקתי לשאול את עצמי אם אני, שאף פעם לא התלהבתי מילדים, אוהב את פרי בטני. כשאימא שלי היתה אומרת: עוד תיראי שאת תאהבי אותה יותר מכל דבר אחר, זה רק עיצבן אותי, כמין חוכמה של אחרים שמי יודע אם תחול עלי. לא היה לי איזה בונדינג נרגש עם הבטן שלי ולא בטיח. כן, מדי פעם כשהיא בעטה, התרגשתי, אבל בעיקר ממסתוריות התהליך. כשהיא יצאה הייתי בעיקר בהלם (אם כי חשבתי שהיא יפיפיה, עם הצבע, הקקי המקוניאלי שלה, ראש מחודד והכל), והיום, 3 שנים וחצי מאוחר יותר, היא בבת עיני, אהבת חיי, משוש ליבי, וללא שמץ מליצה.
והנה, גם בהריון עם לוי, שמבחינה זו כבר היה רגוע יותר, כי ידעתי שיהיה בסדר, ובכל זאת עדיין שנאתי את המצב ההריוני, ועדיין לא מצאתי את עצמי עם איזה דחף נסתר לחבק כל דרדק בשכונה. להפך. גם היום כאימא לשניים, אין לי עניין במגע עם ילדים אחרים. אני אמנם כבר לא נרתעת מכל הילדים עלי אדמות, וילדים של חברות שלי הם אפילו אהובים עלי, ובכל זאת, אני לא מאלה שמבקשות להחזיק את התינוק. והנה, כשלוי הגיע שוב נמס הלב והתגבש לאהבה טריה ומלבבת.
אז מסתבר שזה פשוט עובד. למרות כל החששות שלנו, למרות שנדמה לנו שלנו זה לא יקרה.
יקירתי שיהיה בטוב.
|
תוכן התגובה:
|
