|
22/6/2005 12:53
|
ד.פ.
|
מאת:
|
|
יש באמת הסלמה באלימות בקרב בני נוער?
|
כותרת:
|
לי אין מושג. כמו שורד כתבה, אולי התקשורת פשוט יוצרת תחושה כזאת. האם הזלזול המוחלט בחיי האחר והאדישות הטוטלית שלנו לשגרת ההרג וההריסה בשטחים הופכת אותנו לאלימים בינינו לבין עצמינו? לאו דוקא. נדמה לי שאין בתוך החברה הישראלית קבוצה נלהבת בתמיכתה בכיבוש או סובלנית יותר להתמודדות כוחנית עם הפלסטינים מהקהילה הדתית לאומית (להוציא מיעוט בתוכה שמתנגד לכיבוש). אבל נדמה לי גם (אולי אני טועה) ש*בתוכה* החברה הדתית לאומית היא מהפחות אלימות בישראל. אלימות נגד האויב לא מחייבת אלימות בתוך הקהילה. רמת מוסר גבוהה בתוך הקהילה יכולה להתקיים לצד דהומניזציה של האחר. אז אני לא בטוחה שהגועל הפנימי שלנו תלוי בכיבוש ואני די בטוחה שהוא לא התחיל עם האינתיפאדה הראשונה. אני לא יודעת למה החברה הישראלית לוקה בחסר בתחום בין אדם לחברו. אולי בגלל שהקולקטיב הוצב מעל לאינדיוידואלים שבתוכה? אולי בגלל שאידאולוגיה תפסה את מקומה של חשיבה עמצאית ובחירה חופשית? אולי בגלל שכשדחו כאן את הדת איבדו את המערכת המוסרית? לא יודעת. אבל הרושם שלי הוא שבינינו לבין עצמנו לא הפכנו לגרועים יותר בעשרים שנה האחרונים ובתחומים מסוימים המודעות המוסרית שלנו רק השתפרה.
הכיבוש ללא ספק הופך את ההרג, ההריסה והדיכוי לחלק מהיום-יום שלנו, אבל לא כתופעת לואי בל-אביב.
ורד של שחר - אם אנחנו מפסיקים את הכיבוש או לא, יש לנו חובה לשפר את החינוך המוסרי בבתי הספר (אני חושבת שכולנו מסכימים לגבי זה). אבל אני לא חושבת שעצומה או הפגנה תועיל. מה שכן יכול להועיל זה אם מתנדבים מהקהילה יבואו לבתי הספר כדי להעביר שיעורים בסיסיים על איך להתיחס לזולת. ילדים ישראלים רבים בורים בתחום הזה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|