אמאלה ואשה יקרה,
ייבבתי אתמול בערב עם עצמי (בעל שנסע לתקופה ארוכה לחו"ל, יד ימיני בעבודה ילדה ואין לי הרבה גיבוי בעבודה, מטפלת מעולה שעוזבת ואין, פשוט אינני מוצאת לה מחליפה, ואם כבר מצאתי היא הודיעה לי אמש כי זה לא מסתדר לה, גם ילד בן כמעט 11 חודש שלא יורד מהידיים וגם לא מהציצי, ואי אפשר להיכנס לרכב כי רק רוצה לינוק ולא להיכנס לכסא ועוד ועוד..), אבל, לצערי מהסיפור שלך נכנסתי לפרופורציה.
התיאור שלך על הילד שמקבל ונפרד מאביו פשוט קורע לב. ואת, נשמעת באמת כאדם כ"כ יפה, כ"כ עדינה ומה לעשות, חזקה, כן, ...חזקה. וזה נכון, ולגיטימי ולפעמים נמאס, פשוט נמאס להיות חזקים כ"כ, אבל גם זה מותר. באמת, מותר קצת לבכות (וכן, כן, גם פה איתנו), ואולי לא קצת, למה לא הרבה בעצם? הרי כל התפרקות כזו מביאה עם עצמה בהמשך עוצמות חזקות חדשות. הקלישאות של "תהיי חזקה" ו"תשמרי על עצמך" כבר נדושות וניתן בהזדמנות אחרת לדון במשמעות האמיתית שלהם (יש לזה משמעות?!?), אבל אינני מוצאת מילים אחרות. ואולי בעצם, כמו שאמרתי, את אל מוכרחה להיות חזקה, מותר לך גם לא, ולו לתקופה קצרה...(רק כלפי הילד צריך לאסוף כוחות).
איתך בתמיכה מהסוג לו אנו יודעות ומכירות לאורך כל הדרך, ליאת (ובכ"ז, תודיעי אם תמצאי איזה אביר חלומות ....באמת שגם זה קורה וקרה ועוד יקרה...ועל כלדבר משמח אחר)
|
תוכן התגובה:
|