ענבר, קודם כל אני חושבת שבאמת את צריכה לטפוח לעצמך על השכם על המשעה שעשית בגיל 16. זה לא שגרתי בכלל, מעשה אמיץ, שהרבה אנשים לא היו מעיזים לעשות, אם כי היו רוצים אולי. אני בטוחה שזה עיצב הרבה את השקפת עולמך.
כאחת שגרה ממש מול שפרעם, ושגם מכירה שם הרבה מאד אנשים (ומקורבים אלי הלכו לניחום אבלים) חשבתי הרבה על מה שקרה שם ולמרות שאני חשובת שמה שאמרת הוא נכון, אני רוצה להציע עוד כיוון מחשבה.
מערכת המשפט הנאורה, ניתקה בעצם בין הקורבן למקרבן. מהרגע שזה בידיים שלה, אין לה יותר עניין ביחסים שנוצרו בין התוקף לנתקף, הפוגע לנפגע וכולי. זה עניין מנותק לגמרי והעונש שמושת על הפושע, אינו עוזר, מרפא משהו לנפגע. הרבה אנשים שנפגעו חשים אז שלמרות שהפושע נענש, הכאב שלהם לא הרפה וגם לא יצרי הנקם שלהם. את כיוהל לראות שגם פושעים שריצו הרבה שנים בכלא, כשהם משתחררים, לאחר שהם מרגישים ששלימו חובם לחברה, הרי שמי שנפגע מהם עדיין פגוע ובמידה רבה לא החלים מהאירוע.
ה"לקיחה" הזו של הנקם והשילם מידי הקורבן, משאירה אותו בלי כלום ביד. למעשה החברה מטפלת בפושעים ולא בנפגעים. אלו נעזבים לנפשם ברגע שהגישו תלונה. זאת יכולה לספר לך כל נאנסת. דרך אגב גם בגן ובבית הספר, תשומת הלב מופנית לתקופים ולא לנתקפים.
תהליך הגישור שצומח ועולה במקביל למערכת המשפט יוצא בדיוק מנקודת ההנחה שצריך לסייע לפוגע ולנפגע ליישב ביניהם את הדברים. מפני שה"קלקול" התרחש ביניהם וגם התיקון חייב לקרות ביניהם.על כך גם מבוסס חוק הקרמה, אם נלך לפן רוחני יותר, שקושר תמיד בין מבצע העבירה למי שנפגע ממנה. על כך גם היתה מבוססת נקמת הדם בתרבות האיסלאמית, שמבחינה מסוימת עדיין חיה מאד בתרבות של מבצעי הלינץ'.
מהרגע שהנקמה בוצעה, החוב שולם ואפשר להמשיך בחיים. אני כמובן לא מצדיקה את המעשה שהיה מזעזע, אלא רק מביאה עוד זווית ראייה. אני מניחה דרך אגב שאם הנאשם היה מגיע חי למערכת המשפט, הזעם והתסכול שהיו נשארים בקרב אנשי שפרעם היו כל כך גדולים, שלא הייתי יכולה לחזור לעשות שם קניות יותר למשך הרבה זמן. (לא שזה שיקול בכלל, אבל רק בשביל להבין את האווירה).
|
תוכן התגובה:
|
