רנה יקרה, כתבת כ"כ מרגיש.. אני ממש שבויה במילותייך.
אני חושבת שדבריה של גילי נכונים בעיקרם, אבל לדעתי לא כולם נכונים לך.
גילי, את מדברת על צרכים שונים, ורנה מדברת כאן על כל מיני כאלה, שכולם כן אמורים להכלל בזוגיות. או לא כולם, רובם. ככה לפחות אני רואה את העניין.
היא לא מחפשת בו שיהיה לה ידיד נפש, אלא זוג נפש. וללכת למקום הזה, נזקק ואמיתי ככל שיהיה.. לא יכול לדעתי להתקיים בד בבד עם הזוגיות הבייתית. או שהוא יהיה פסק זמן ממנה (גם בלי שהבית ידע), או שהוא יהיה הדרך החוצה ממנה.
את יודעת יקרה, אני לא יודעת למה חשבת שעברת את הגיל. אולי שם קבור הכלב. מאחלת לך בכל ליבי שלעולם לא תרגישי כך שוב. הרי התחתנת וילדת ילדים, לא אישפזת את עצמך לקבר חלילה. את חיה, וגם אם הזנחת לאנחות חלושות חלק ממך - זה הכל בבחוץ. הבפנים שלך פועם ובועט. עובדה, הנה הוא יוצא בחוץ.
וכמו שחשבת שעברת את הגיל והפתעת את עצמך, יש סיכוי הרבה יותר מסביר שגם ה'אין סיכוי' הנוכחי שאת סגורה עליו יפתיע אותך פתאום. אני במקומך לא הייתי בונה עליו. אם למדתי משהו שממשיך להוכיח את עצמו עוד ועוד ככל שהשנים עוברות זה שאין דבר כזה שאין דבר כזה. באמת.
ולכן לדעתי את צריכה להפסיק לשים את ה"אין מצב" בתור קיר הבטחון שלך. חבל שתגיעי למקום שאת לא רוצה להיות בו, רק בגלל שנמנעת מלחשוב או לעשות כי סמכת על כזה. לא אצלו ולא אצלך. כשהרגשות גואים, הם יכולים להציף ולפורר גם את הקירות החזקים ביותר, בקלות שאפילו לא נראית הגיונית עד שלא מגיעים לשם.
מה כן?
לפקוח עיניים יפות וגדולות, להסתכל עליך מכל הכיוונים, להסתכל על האושר הזה שפתאום שוב נגלה בפנייך, על הגעגוע הכ"כ עמוק ובסיסי שלך אליו, על הנקודה הנקודתית שהיא הפתח לכזה שצף של תחושות מדהימות, חיות וטעם. זו המטרה שלך עכשיו יקרה, למצוא את הנקודה הזו. יש כאלה שיודעים למצוא אותה בלי לעשות דברים שעלולים להרוס. יש כאלה שלא. ויש כאלה שמוותרים עליה מראש.
כאן אני מאוד מסכימה עם גילי - האם ההדחקה הזו טובה לנו או הורגת חלק מאתנו? כשללא ספק אני יודעת שלבחור בדרך הלא הדחקתית זה הרבה יותר קשה, עלול להיות הרבה יותר מסוכן, ובטח שזה אומר הרבה יותר עבודה. אבל עבודה פרודוקטיבית. לדעתי. אבל זו לגמרי אני, ואני לגמרי לא את.
אז השאלה היא מה את רוצה מחייך? את רוצה את ההרגשה הזו? רוצה לדעת את הדרך אליה? רוצה להיות חופשיה לנשום את האוויר העוצמתי הזה? או שאולי היית מעדיפה שזה לא היה קורה? שההוא לא היה מזקיר לך את עצמך הפרועה הזו, החופשיה, הילדותית, המפתה הזו.. החיה? (ושימי לב שאני מדברת על ההרגשות שלך בלבד, ולרגע לא על החוצוני שהעיר את הרגשות האלה! כשאני אומרת חופשיה לנשום אני מתכוונת לכך ולא חופשייה לבגוד. רק רציתי שיהיה קריסטל קלירי).
אחרי שתעני על הנ"ל, את צריכה לקחת צעד אחורה, ולהסתכל עליך מונחת בידייך. הבחירות הן קשות והן שלך. זה שבחרת פעם לא אומר שהקלפי נסגרה. תמיד יהיו המקומות האלה בהם תצטרכי לבחור שוב ושוב. הנה את שם. ושוב: בבחירה יקרה, אני בכלל לא מדברת על הוא או הוא, אלא לגמרי את או את.
כי כשאנחנו מגיעים למקומות האלה, זה כן אומר בעיני שמשהו צריך להשתנות. ואם הדברים של גילי נכונים כאן, ואולי בעלך לא יכול להכיל את הספיציפיות הזו שאת זקוקה לה (שאת צריכה לברר איתך מהי!!)- את צריכה למצוא את המקום שיכיל אותה. מקווה בשבילך שתמצאי אותו בתוכך, או במקומות שמותר לך להיות .. בלי נזק, אבל גם בלי לדעת את התשובה, את צריכה להתחיל לחפש אותה.
לחכות שזה יעבור, ... לא יודעת. נשמע לי כמו דחיית הקץ. או דחייה שלך. אם יש לי משהו להגיד, ואני שותקת אותו, אז דבר ראשון יתחיל לכאוב לי הגרון. ואז נורא. ואז נגיד שאקח אנטיביוטיקה ואחסל את הכאב שם, וכמה ימים אח"כ לא אבין למה נתפס לי הצוואר, ולמה אני עצבנית יותר, ומאיפה העייפות הנוראית שלי... וכו'. אם יש שם משהו, מהות, שרוצה וצריכה יחס, כמה את כבר חושבת שתוכלי להתעלם ממנה? וגם אם תצליחי - על חשבון מה זה יבוא?
אולי משהו בזוגיות שלך מנמנם יתר על המידה, ואולי זה לא רק. אולי גם את ההתלהבות שלך מעצמך השארת לדעוך? ואת ההתלהבות שלך מהחיים? ואולי לא היה לך זמן בכלל להסתכל שניה בראי ולמצוא שם את האחת שמתעלפים ממנה כי היא מדהימה בכל מיני צורות, בכל מיני גדלים? ואולי שכחת להסיט מדי פעם את השיער בתנופה היפה הזו שלו, כדי להרגיש את העולם עוצר שניה מלכת? איפה האיבוד שלך? באיזה מקום של הגשמה? זו לא רק הגשמה זוגית, זה זועק לך מהכתב. זו גם את.
את רוצה לחיות. את רוצה להרגיש. את רוצה להיות! ואת לא מקיימת מקום אחד שלם בחיים שלך שמאפשר לך את הבמה הזו.
את יודעת היטב שגבר זר הוא לא התשובה. נכון, הוא יכול להאיר חופשי את הדרך... אבל זו הדרך אליך. לא אליו. ונכון, שלהכנע לאושר הכ"כ זמין הזה .. זה כמעט מתבקש. אבל חשוב לי שתדעי שזו לא חייבת להיות הדרך היחידה. למרות שיש כאלה שהיא כן עבורם. במקום ובזמן ותחת היכולות שלהם באותו סיבוב.
לחיות? או למות? תחת אילו כללים? יחד עם אילו מחירים? יש בכלל מחיר לחיוּת? אלו תשובות שאת צריכה לשאול ולענות לעצמך. ואז, לפיהן, לחשוב על דרך פעולה. לעשות. אם תרצי או לא, מישהו מזמן לך כאן את אחד מהשיעורים שלך.
אל תשבי בצד ותעצמי עיניים עד שיעבור. זה לעצום עיניים אליך. לא מגיע לך. ולא אפשרי לך, תראי איך את כותבת. נפלאה שכמוך.
חושבת שיצא לי מבולבל נורא, אבל מקווה שתצליחי לשמוע אותי בכ"ז.
איתך. באמת.
ואשמח מאוד לשמוע ממך עוד
ליאתיתי.
|
תוכן התגובה:
|
