חושבת שהמקום הנקודתי שקשה לי זה המשפט שכתבת על לשלוט בעצמך. אני יכולה להבין את כל הצורך והחשיבות העצומה שיש לכל מה שאת כותבת. להכיר את עצמך אבל על אמת, לא לבטל חלקים ממך. בעיקר כשאלה חלקים הקשורים במהות שלנו ממש, בליבה, במקום הטהור. אז נכון עד כאן. אבל, למה את חושבת שנוכל לשלוט על עצמנו? הרי זה כ"כ קשה! ואולי בלתי אפשרי? או בלתי אפשרי לחיזוי לפחות? יש שם משהו סוחף, מטלטל, ממסטל לעיתים. זה לא רק שהמחשבה נעתקת, לפעמים גם אם מצליחים לתפוס אותה ולהחזיר אותה לראש, היא חוזרת מעוותת ברמה כלשהי. מעוותת מספיק כדי לאפשר. האם אין דרך אחרת להגיע למקומות האלה, בלי לשים את עצמך בקו האש? חושבת שחייבת להיות.
ובעצם, למה את מתכוונת? מה צריך לאפשר? עד לאן? לאן לשאוף? וגם איך? בשקר? (לא חייבת להיות בגידה כדי להסתיר) האם הנשמה יכולה להיות משוחררת לגמרי, בתוך מקום של התחייבות? של בחירה בתיחום? האם נישואים יכולים להיות לא תוחמים?
ובכלל, לעצור מתישהו, זו לא מקום של דיכוי גם כן? למה להרחיק את הקו ולא להעלים אותו? מה ההבדל בעצם כשרצון עולה על רצון ומתבלבל בו?
ובשורה התחתונה - האם אנחנו אמורים / יכולים בכלל לדעת את עצמנו באופן גורף? לא יודעת.
|
תוכן התגובה:
|