הפחד מושרש כה עמוק, שאיני מסוגלת להרשות לעצמי את המותרות לעסוק בו, רק בקצה אימרתו, בשוליו. ראשית, אני שותפה מלאה לתחושת התודה העמוקה על האהבה, בהתגלוה. נדמה לי שאדם מגיע עירום לעולם, ועוזב אותו עירום והמעטפת היחידה שהוא יכול לקחת איתו עד לקצה אם בכלל ולהתעטף בה היא זו של תודה כתוצאה מהתגלות של אהבה. לגבי חיילים, באשר הם. תמיד מבדילים בין אזרחים חפים מפשע ובין חיילים, וההבדלה הזו הופכת בן רגע את החיילים לפושעי מלחמה פוטנציאליים בדיעבד, כאילו הם לא תמימים וחפים מפשע, כלומר ברגע שהתחיילו ולקחו על עצמם את הציות והנאמנות החיילית, הם ראויים באיזשהו מקום למיתה. לא יודעת מה עושים עם זה. ולגבי מחשבות הירידה מהארץ, וההסתובבות המעגלית אחורנית, כי לא מחכים לנו שם. איני זוכרת מהיכן, אך נדמה לי שבמקורות היהודיים מוזכרת ההגליה כעונת החמור ביותר אחר הרגה. מצד שני אני מכירה אדם או שניים שחיים בגלות וטוב להם, ואין בהם תחושת ענישה או גלות במקום שבו הם נמצאים. אישית, אני מעדיפה 'לרדת מהארץ' מבלי לצאת כלל את גבולותיה. ולמצוא אי בודד פה בשכונה. אינסוף כאלו קיימים במקום ובזמן, רק צריך אולי לגלות מתפיסות הזמן והמקום המקובלות כדי להימצא בהם. ולדיאנה היקרה, אני מאמצת בחום כל מילה שלך, ממש כדברי הקריאה 'אמץ לוחם'. זהו לוחם כלבבי.
|
תוכן התגובה:
|