לבכור היה חבר, מליונר רציני. ההורים גם עשירים, גם גרושים ומלאי ריגשי אשם, ואבא בחו"ל. מליאן! החבר קיבל את המשחקים הכי שווים והכי חדישים שרק יש. שלוש-ארבע פעמים בשנה, נסע לחו"ל לאבא (ואיתו לטיולים...) ועוד כמה פעמים עם אמא, כדי שיהיה צדק.
נו אז מה? מה איכפת לי הסטאנדרט? בני שיחק במשחקים הנחשקים, אכן גם רצה לנסוע לסקי וגם לאוסטרליה וגם לספארי באפריקה. אז רצה! (גם אני רוצה...) את הסטנדרט קובעים בבית, לא הסביבה.
אני רק רואה את הנלעגות בהתפסות למוצרים כקובעי סטאטוס. לא מדבר אלי. לעומת זאת, כשרון אמנותי, מוציא לי את העיניים מקנאה. ומותר לי לקנא. מה יש? אני מתמודדת עם הקנאה בהשתדלות להצליח גם. זה גם מה שאני מנסה להעביר לילדים שלי. אנשים לא צריכים להתאים את עצמם לסטנדרט שלי. אני לא צריכה להתאים את עצמי לסטנדרט שלהם. זה הכל.
|
תוכן התגובה:
|