כמה דברים שחשבתי כשקראתי את ההודעה שלך: 1. לגבי האבחון - לקחת בפרופורציות. תמיד כשיושב מולך מישהו זר ש"בדק" את הילד שלך, זה נראה נורא מאיים ו"דברי אלוהים חיים". אבל חלק מעניין האבחון זה להעצים את מה שקצת פחות טוב. אז טוב שהם עלו על זה, אבל זה לא אומר שזה נורא ואיום, רק שזה תחום שצריך חיזוק.
2. לגבי הביטחון העצמי - יש לי ילד בן 6.5 שעבר בשנה האחרונה המון פחדים: פחד להיות לבד בחדר האמבטיה, לפעמים פחד לישון לבד במיטה, וכו'. התלבטתי המון אם לעמת אותו עם הפחדים או לזרום איתו, ובסוף החלטתי שעדיף לי ללכת עם מה שהוא מרגיש, אז לא התווכחתי איתו, קיבלתי את הפחד - וזה עבר. הרי מה זה ביטחון עצמי? זאת ההרגשה שאיך שאני מרגיש זה לגיטימי ובסדר, ומותר לי להרגיש כך ואפילו לומר את זה לאנשים שסביבי. אז אני חושבת שאם הבן שלך לא רוצה ללכת לחוגים, או לחברים - צריך לשדר לו שזה הכי בסדר בעולם, ולתת לו לגלות את העולם הזה בעצמו, כשיהיה מוכן לזה. אני מכירה כמה וכמה אנשים שבתקופות שונות בחיים שלהם (בעיקר בבי"ס יסודי) היו חריגים ולא מקובלים בחברה. אלה שיצאו מזה יחסית בלי צלקות, הם אלה שהוריהם נתנו להם גב חזק שזה בסדר להיות בדיוק מי שהם. זה לא קל!! אבל חשוב, לדעתי.
3. מסכימה עם מה שכתבו קודמותיי על הביטחון שלך. עוברים כל כך הרבה מסרים לא מילוליים בינינו לבין הילדים שלנו... הבן שלך קולט את החרדה שלך גם אם את לא אומרת לו מילה. אני בטוחה שברגע שתמצאי מה שעושה לך טוב ושאת מרגישה בטוחה בו (וממליצה מאוד על הספר "לכל איש יש שביל"), זה יעבור גם לבנך.
חוץ מזה, מצטרפת לחיבוקים! מאוד נגע לליבי מה שכתבת, ומתחבר לכל מיני התלבטויות שיש לי כאמא... אז את בטח לא לבד.
|
תוכן התגובה:
|