מה שעולה בדעתי לגבי מה שכתבת על זה של לקבל את הפחדים. אני חושבת שיש פה נקודה מעניינת, כיצד אנחנו מקבלים את הפחדים של הילד? מה עוד יש עם הקבלה הזו, הזדהות? או שלא?
כי אני מכירה ילדים כמו שתיארת. שפחדו מדברים מסוימים, וזה עבר. ולעומתם אני מכירה ילדים שחששו מדברים, וגם הוריהם, וזה לא עבר בכלל אלא נשאר שנים רבות.
אז מה ההבדל? נניח שבשני המקרים היתה קבלה, והיה אישור. זה יופי. אבל במקרה השני היתה כנראה גם הזדהות. קול של ההורים שמסכים עם החשש. שאומר להם, נכון, זה באמת מפחיד, אי אפשר לעשות את הדברים האלה. ואלו שהתגברו (כככל - תמיד יש גם דברים אחרים) - כנראה שההורים הרגישו משהו כמו שאת מתארת שחר - אני איתך בפחד הזה שלך, וזה בסדר שאתה פוחד, אבל *אני ההורה* לא פוחד. אני יודע שזה כן בסדר. או, אם אני גם פוחד, אני יודע שבכל זאת אפשר לעשות את זהו להתגבר על הפחד.
וזה מה שקצת חסר כרגע עבורך נאוה (ועבורי בתחומים אחרים). חוסר הזדהות עם הרגש הזה של הילד. כי את עצמך פוחדת, ולא רק שאת פוחדת, אלא שאת מרגישה לכודה בתוך הפחד. וזה נפלא שאת מתעוררת ומכירה בנקודה הזו. ברגע שמכירים במה שאוחז בנו, האחיזה כבר לא יכולה להיות מלאה. אבל אולי עדיין חזקה.
זה יכול להיות מסע מעניין מאוד עבורך, אני חושבת.
|
תוכן התגובה:
|