בעיניי, הבעיה ב"עבודות בית שקופות" היא שכמעט ואין פעולות שעושים בבית שניתן לכמת, להגדיר, להתחיל ולסיים. עשית כלים? עוד מעט יהיו עוד. עשית כביסה? עוד מעט תהיה עוד. קיפלת כביסה? עוד מעט תהיה ערימה נוספת...וכו' וכו'. בחלק גדול מהעבודה מחוץ לבית, יש פרוייקטים. מתחילים אותם, מסיימים אותם, מתוגמלים עליהם. בבית אין תיגמול כלכלי, אין משוב, אין הערכה. זה לא רק בן זוגך. זה פשוט כך. וגם הוא, אני מניחה, אינו מרגיש צורך להחמיא לך על קיפול כביסה. הוא גם איננו הבוס שלך. הוא לא אמור לתת לך ציון. לא טוב ולא רע.
מבחינתו, הוא תורם את חלקו לקיום המשפחה, אך סביר להניח שבמקום עבודתו הוא מקבל שכר, הכרה, משוב, חופשות, בקיצור, תיגמול ברור. זה יוצר פער גדול בתחושות, מעבר לכך שעבודות הבית הן בד"כ לא מרתקות במיוחד.
אני מציעה שתסבירי לו את כל זאת ושוב, כפי שכתבתי קודם, תבהירי לו עד כמה רחוק מגיעה מחמאה אחת שלו ליצירת ה- WELL BEING שלך. שאת זקוקה גם להכרה שלו. שיבין איך נראה הבקר , הצהריים והערב שלך. זה לא קטנוני, זה לא טיפשי. להחמיא ממקום אמיתי, זה ביטוי לאהבה.ואת זקוקה לאהבה שלו. (וזה צריך להחמיא לו!). מקווה שמילותיי עוזרות במשהו. לילה טוב, D.
|
תוכן התגובה:
|