שלום לך אדוה,
את מדברת על נושא שחשבתי עליו הרבה. מאוד נפוץ ומוכר. וגם לי אישית היה הרבה קושי עם הנושא הזה.
יש פה קטע ב - nrg שכתבתי על "הכבלים השקופים" http://www.nrg.co.il/online/17/ART2/302/968.html
כמו שאני קוראת להם... עבודות הבית כמובן. פרשתי קצת יותר רחב את הבעיה שאת מתארת. יש פה שיעבוד (לטעמי) שהוא רחב יותר מזה שזה שקוף ואנחנו לא מקבלות עליו פידבק. ויש לי כמה הצעות לכווני עבודה כדי להשתחרר משם.
כוון מחשבתי אחר לגמרי הוא מה שכתבת בשורה האחרונה שלך - "האם הרצון שלי להערכה הוא מוגזם"? וגם פה יש שאלה מעניינת. זה לא משנה אם זה רצון מוגזם או לא, זה משנה אם זה משרת אותך/אותי/אותנו או לא. חלק מן הרצון הזה יכול לשרת היטב. כי הוא מצביע על מצב שאנחנו לא רוצות שימשך. אבל חלק יכול להיות דברים שלא קשורים כלל לנושא העבודות בית או החלוקה בנטל. זה משהו ששמתי לב אליו בעצמי. שמתי לב שהרצון הזה בפידבק תמידי (לי זה היה תמידי) הוא משהו שבפירוש מקלקל את חיי. זה היה ממש התמכרות. רציתי פידבקים, מחמאות והילולים כל הזמן. והתחלתי לבחון את הרצון הזה, לבדוק אותו, לחוש אותו, לחשוב עליו, לבדוק לאן הוא קשור מילדותי, כל מיני תהליכים די ארוכים. בסופו של דבר השתחררתי מחלק גדול מהעניין הזה. היום יש דברים שאני יודעת היטב שאף אחד לא יודע שאני עושה, ועם חלק מזה אין לי שום בעיה. אני שמחה עם מה שאני עושה. אני גאה בעצמי. אני גם קוצרת את הפירות. וזה בסדר גמור שלא יודעים.
אני גם הבנתי שבמקביל, אין שום דרך שבה אני אוכל להעריך במלואה את העבודה שאנשים סביבי עושים. היתי שכירה רק כמה חודשים מחיי. אני לא באמת יכולה להבין מה זה אומר ללכת לעבודה day in day out. סתם דוגמא. או לשאת באמת בעול הפרנסה של הבית. אני מרוויחה אבל לא תלויים בי. עוד נקודה למחשבה.
ואחרון אם יש למישהי עוד חשק לקרוא משהו, הנה זווית קצת אחרת. http://tadmor.biz/?p=934 על הרצון התמידי שלנו הנשים באישור למה שאנחנו עושות. לא מוכנות לצאת לדרכנו לבד. אולי לא קשור ישירות לנושא עבודות הבית, אבל לטעמי, בעומק העניינים, יש קשר לנושא.
|
תוכן התגובה:
|
