החוכמה בהצבת גבולות היא למצוא את הגבול שאפשר ליישם, שמתאים לסיטואציה (ולא - אם לא תתנהג יפה לא תראה טלויזיה כשאין שום קשר בין הדברים) ושגם מהווה גורם הרתעה לילד שמדרבן אותו להימנע, ובגיל 3.5 זה חייב להיות מיידי וצמוד להתנהגות. אם הוא לא מתנהג יפה ולא קורה כלום, אז למה שיתנהג יפה? כי אתם צועקים עליו? לא, זה לא עוזר (מניסיון לצערי, קל להגיד לאחרים...). אצלנו הדבר המרכזי כשלא מתנהגים יפה בבית (וזה מתאים גם אצל ההורים שלך) זה ללכת לחדר אחר, כי אם לא נעים להיות איתך, תצטרך להיות בחדר אחר ולא במקום בו אתה גורם לאחרים אי נעימות. אם הוא משתולל בהצגה אולי באמת לא מתאים לו להיות בהצגה (ואם כן וזה משהו שהוא רוצה, אז פעם אחת שילך באמצע ויפסיד את ההצגה ימנע התנהגות כזאת בעתיד). זה לא פשוט ולא קל בכלל אבל אין משהו אחר. אין סיבה שתוותרו זה לא עניין של צדק, זה עניין של להיות עקביים בהצגת תוצאה של ההתנהגות שלו שגורמת לו לשנות את ההתנהגות שלו כי הוא מעדיף את האופציה האחרת, ולפעמים זה יהיה כרוך באי נעימות עבורכם. לגבי הגן - אוקיי, מקבלת. עדיין הייתי בודקת האם אין בגן סיטואציות של הצקות מצד ילדים אחרים או קושי אחר, וגם בודקת מאיפה למד להגיד "חצופים מטומטמים". לי דיבורים כאלה, ועוד אצל בן 3.5 (!) מדליקים נורה אדומה כשאני יודעת שלא למד אותם בבית. ודבר אחרון - מעבר ל"אילוף" - אם התחושה שלך שההתנהגות נובעת ממצוקה צריך (אולי קודם לכן) לטפל בכך ואולי צריך עזרה מקצועית.אלו שני צדדים של אותו מטבע.
|
תוכן התגובה:
|