ראשית החרדות האלה לא החלו אצלי בגיל 35 אלא בתחילת שנות ה- 20 שלי ואולי אפילו קודם, לכן אין להן קשר ישיר לנושא הילדים.
ככל שאני מתקדמת עם הגיל (וכבר קרובה ל- 40) אני מבינה שלא תמיד יהיה מי ש"ישמור עלי" כשאני נתקפת חרדה קיומית מלהיות לבד כשאני בסכנה (מדובר בתחושת סכנה).
נכון שפתרון בעיות רפואיות מרגיע זמנית. כשרופא אומר שהכל בסדר ומותר לעשות הכל, למשל, זה מרגיע. אך לא לאורך זמן. למחרת יכול להופיע כאב חדש או משהו, ואז אני שוב מרגישה שאני בסכנה, ושוב מפחדת שאולי אני עומדת לקבל התקף לב למשל.
נכון זה לא כך כל הזמן אבל לעיתים קרובות מדי אני במצב הזה, ואני מרגישה חוסר מסוגלות. למשל לא אעיז לנסוע עם הילדים לבד רחוק מדי מהבית שמא יקרה לי משהו. לכן המצב הזה מאד משבש לי את החיים, ואני מרגישה שאני זקוקה לפתרון כולל נפשי ולא רק פתרון מקומי של טיפול בבעיה זו או אחרת.
|
תוכן התגובה:
|
