שאני חוששת שלא נצליח להקיף היבטים חשובים שלו, בהיעדר האדם שיוכל לתת סקירה הסטורית וסוציולוגית רחבה על אודות התפתחות הרפואה כמקצוע במאה השנים האחרונות ועד זמננו. וכמובן, תיאולוג מחונן, שהלא מדובר באמון, ובאמונה. ואולי חלק מצרות אופקינו ומגבלות תקופתנו נעוץ בכך שאין לנו מומחה מיוחד לענייני אמונה, שלעניות דעתי משחקת תפקיד ראשי בדרמה המדוברת, ואולי גם בתפקיד הבמה עצמה, האולם ווקהל היושבים בו. חוששני שבתוך המרקם של הנסיבות שהביאו את הרופא לאן שהגיע בתודעת האדם הסביר במקומותינו שזורים אותם איתני הסטוריה שאין תפיסתי לפחות מסוגלת להכיל בצורה יעילה לתמסורת ולדיון אמיתי. בנוסף לתשובות המעמיקות והמצוינות לטעמי של כרמית, תותשדה, ואנט, הייתי רוצה להפנות את תשומת לבך להיבט מעשי, נוסף, פשטני משהו, של השאלה העקרונית שהעלית. מדובר בנוסחת ההבנה הבאה: הרפואה, אם בידינו הרועדות והמחזיקות רסיסיי מידע ואינטואיציה, ואם בידיהם הבוטחות של הרופאים האוחזות בסטטוסקום ובסקלפל, היא תחום של הסתברות וניהול סיכונים, שחלק נכבד מתהליך קבלת ההחלטות בו מתרחש בתנאים של אי-ודאות.
|
תוכן התגובה:
|