מההריון, הלידה, ודרך גידול הילדים אני מרגישה שאין על מי לסמוך. ש*אני* שלא מבינה ברפואה, צריכה לעשות את האינטגרציה בין ספרי הרפואה (כמצוטטים ע"י רופאים) ובין השכל הישר והפתרונות העדינים יותר כדי להגן על ילדי (מילא אני...).
סתם דוגמה - בגיל 3 חודשים, דלקת בשופכה. מייד, כמובן - אנטיביוטיקה - פנימי וחיצוני. אחרי כמה ימים, הילד משלשל. פותחים ספרי גידול ילדים (הכי בסיסיים!), ומסתבר שזו תופעץ לוואיר רגילה של אנטיביוטיקה בגיל כה רך (שהגורם לה הוא מערכת העיכול הצעירה, שלא מסוגלת לעכל כלום פרט לחלב אם. כמה מוזר). נו - אי אפשר להזהיר אותי מראש? ויותר מזה - אי אפשר לתת קודם טיפול חיצוני, ורק אם צריך להוסיף טיפול פנימי?
זו דוגמה קטנה, לא חשובה, שולית, אבל שם קלטתי שאני המגן האנושי של הקטנטנים האלה מפני הרופאים. (כן כן - מגן *מפני* הרופאים. ממש ככה).
ואני מרגישה אבודה. זה לא הוגן להפיל עלי תיק כזה, אבל אני לוקחת אותו על עצמי בשמחה, כי אף אחד במקומי לא יעשה זאת. אפילו כשאני מנסה לחשוב בקול רם במרפאה, אני חוטפת מרופאה (שנחשבת מצוינת ונחמדה!) מבט של "את? מה פתאום את חושבת? זה לא התפקיד שלך!".
אה - ואם להיות מעשית - מצאנו רופאת משפחה בראש שלנו. צפוניות החברות בכללית מוזמנות לשלוח דוא"ל.
|
תוכן התגובה:
|