רותי, קראתי את דבריך הבוקר, והם מלווים אותי עד לרגע זה. אני יושבת וכותבת ולא ברור לי לחלוטין מה ברצוני לומר. אולי, מפני שבימים האחרונים אני מטלטלת בין העבר להווה לעתיד, וכאילו בטלפטיה גמורה נגעת בדבריך בנקודות מאוד רגישות. אני תוהה לעיתים עד כמה תבנית נוף ילדותנו, משתקפת בבגרותנו, בבחירתנו את בן זוגנו וביחסינו עם ילדינו. איך בכלל אפשר לפרוץ את המעגלים הטבועים בנו מימים ימימה. הרי מעגלים אלו הם הם המעגלים המזינים את נפשנו ואת אישיותנו, ומהם אני מוצאת עצמי מנסה להימלט כאחוזת אימה. להמלט אך לאן? אם יפרץ המעגל, יפרצו גם גבולות העצמי שלי, ואולי אמצע עצמי נשאבת אל הריק? אני מסתכלת בילדתי השלישית. כל כך חסרת ביטחון, עם דימוי עצמי נושק תחתיות, ואני נחרדת. באופיה, בהתנהגותה, בנפשה המצולקת כמעה, היא מרימה מולי מראה שהצלחתי עד היום להתחמק מפניה. היא משקפת לי פיסות מעצמי שניסיתי נואשות לקבור עם השנים. ואולי זהו תפקידם של ילדינו בחיינו, לאמת אותנו עם עצמנו, ולתת לנו את ההזדמנות ללמוד נתינה אמיתית ללא בקשת שכר, נתינה שלא תלויה בדבר. אולי בסופו של דבר זוהי הדרך לפריצת המעגל ולמציאת השביל על פי התהום.
|
תוכן התגובה:
|