פולינה יקירתי, לי נראה כי מדובר בסה"כ בשלב התפתחותי. הקטנה (גדולה) מגלה כי היא כבר לא תינוקת. היא הולכת, מתקשרת, יש לה תחושה הולכת וגוברת של זהות עצמית נפרדת ממך, המון פעולות היא כבר יכולה לעשות לבד, ועוד. אבל ה"בגרות" הזו גם מאוד מפחידה כי התחושה של "אני יכולה לעשות הכל" באה בד בבד עם תחושה של "אני קטנה, והעולם גדול ומפחיד" הקיצר, אני מנסה לומר כי היא זקוקה לביטחון שלה בכם, לחום והגנה. תחשבי עד כמה יכולה להיות מאיימת ומשכרת בו זמנית התחושה של פיצפונת כמוה שמרגישה כי היא חזקה יותר מאמאבא. את בהחלט צודקת כי לא מדובר בפינוק, אבל - היא גם זקוקה לעזרה לצאת מ"התקפות הזעם". אישית לא הייתי מתעלמת. מנסה קודם לשנות נושא, ואם גם זה לא עוזר (אופי, אופי...) ניגשת אליה בשקט מאחור תופסת את שתי ידיה בידי (ידיים נגדיות), כך שהיא תהיה מחובקת בין זרועותי וזרועותיה, את רגליה תופסת בין רגלי, ומחבקת. כמובן שתוך כדי כך ממשיכה לדבר איתה ולהסביר כי את מבינה שהיא כועסת אך את עדיין לא מרשה את אותה פעולה שעשתה, אם הדיבור מעצבן יותר, להמהם, לשיר (כבר תגלי בעצמך מה עובד) החיבוק (תקיף אך עדין - כמובן שלא להכאיב) אמור להמשך, עד שאת מרגישה כי הגוף מתרפה ונרגע. הסיבה שאני מחבקת מאחור - כדי שלא תהיה הטלה של הראש אחורה בזעם וללא תמיכה. איריס
|
תוכן התגובה:
|