בעצם, אבל מילת משלי גם. פולינה, זה לגמרי נורמלי, ולא מבטא פינוק מצידך. הם נענים יותר לאבא מאשר לאמא גם בשל העובדה שהוא לרוב פחות איתם, פחות אומר להם לא, ולכן הלא שלו שווה יותר על פי שיטת ההצע והביקוש. וגם, טון הדיבור אולי זהה, אבל הקול שלהם נמוך יותר, וזה בדוק. התופעה שאת מתארת מוכרת אצל רבים רבים, גם כבר בגילה הרך (אם כי נראה שהיא בהחלט ילדה עם אופי, שכל וחינדל'ך לא מעטים). אחד הדברים שהייתי מנסה זה למנוע מראש מצבים מועדים להתפרצויות - במצבי עייפות, למשל, או במצבים שבהם אתם עסוקים והיא מרגישה משועממת ולא עסוקה. נסי לנצל את הסקרנות שלה לטובתך. למשל, הבחור שלי אוהב מאד מאד להוציא ממגירת השידה את כל הגרביים, הגופיות והחולצות שלו. אחרי כמה פעמים שהתעצבנתי ודרשתי וזה לא הועיל כהוא זה ניסיתי משהו חדש. אמרתי לו "יופי! ועכשיו נחזיר פנימה, שים במקום". זה עבד במידת מה. חלק מהדברים לפחות חזרו למגירה... התגובה שלו היא של בדיקה - אם עשיתי משהו שהקפיץ את אמאבא אולי שווה לבדוק אותו שוב? האם גם הפעם זה יקפיץ? במובן זה כל מהש הוא לא בהתרגשות, בכעס או בהיזדעקות מצידכם ייעלם מהר יותר. את ההתרגשות כדאי לשמור למצבים בהם היא עושה משהו מסוכן. לגבי התגובה אחרי ההתפרצויות, חותמת על מה שאמרו קודמותיי. למרות שנדמה שהיא לא מוסחת מהמטרה, עדיין היא עשויה לשכוח די מהר אם תציעי לה תעסוקה חליפית מיד, וגם החיבוק שאיריס הסבירה כל כך יפה איך לעשות עוזר. וזה עובר. לוקח זמן, אבל זה עובר. חזקו ואמצו. אורית
|
תוכן התגובה:
|