|
13/12/2002 00:40
|
המסעדה הניידת
|
מאת:
|
|
טוב, אז אני אהיה המחרבת שמחות.
|
כותרת:
|
כמעט לא יוצא לי להיכנס לכאן, וגם כשכן בקושי יש לי זמן לכתוב. שירלי, אני מבינה שקשה ושוחק להיות כל הזמן עם קטנצ'יק כזה. העניין הוא שלילדים שלנו אין עדיין שום תפיסת זמן. מבחינתו, אם את נעדרת ללילה אחד, אין לו שום ביטחון שתחזרי אי פעם. לא את, ולקינוח גם לא אבא שלו. ועם כל לילה שאת לא נמצאת, התחושה הזו מתגברת אצלו. אפשר מן הסתם אחר כך, בהרבה אהבה ותשומת לב, לעשות איזשהו פיצוי חלקי. הוא לא "יזכור" את השבוע הזה בצורה מילולית, אבל הוא יזכור את זה במקומות אחרים, לא מילוליים. הוא תלוי בך. זה לא שהוא יפסיק לאהוב אותך - אין לו ברירה אחרת. ואת? באמת באמת תיהני כל כך בניו יורק, בלעדיו? אם היית שלמה לגמרי עם ההחלטה, לא היית פותחת את ההודעה הזו. וזה לא שאני יכולה אפילו לומר לך, תיסעי בעוד שנה-שנתיים-שלוש, כשיהיה לו יותר קל. כי בעוד שנה-שנתיים-שלוש בטח כבר יהיו לו אח או אחות. מעולם לא נסעתי עדיין בלי ילדי - המקסימום שהבכורה בילתה בלעדי הוא לילה אצל סבא וסבתא, על פי בחירתה, החל מגיל שלוש וקצת (הפעם הראשונה בלעדי היתה כשנולד אחיה). על לעזוב את הקטנצ'יק אין עדיין מה לדבר בכלל. אבל מה - גיליתי שכשאני נוסעת איתם - אני נהנית בצורה אחרת שהיא לא טובה פחות מאשר לנסוע בלעדיהם, ולפעמים אפילו יותר. ונסענו גם לחו"ל (אמנם למשפחות סובלניות מאוד כלפי ילדים). שיהיה בהצלחה, בכל מקרה.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|