אני אמא לילדה אוטוטו בת חמש ולילד אוטוטו בן שנה. מה אני אגיד לך - קראת את ההודעה שלך וחשתי רגשי הזדהות עזים. אין לי פתרון קסם. רק נזכרתי שקצת לפני הלידה של בני הזהירה אותי חברה טובה לא להכנס למלכודת הזו של רגשי אשם, שנולדים ממש יחד עם הילד השני. מאז אני משתדלת להזהר. אני חושבת שרגשי אשם לא עוזרים בשום דבר, אלא רק מפריעים ומכבידים, לכן אני משתדלת לא לבזבז עליהם אנרגיה, ועל חשבון רגשות האשם אני מוצאת את עצמי יותק קשובה לילדים שלי. כן, לפעמים הגדולה שלי מבלה הרבה זמן לבד, ואני לא שם בשביל לבדר אותה ולהעסיק אותה, אבל אני במאה אחוז בטוחה שלא רע לה, ואני משתדלת לבלות אתה כשזה אפשרי (הווה אומר, כשהקטן מאפשר) ולהענות לכל צרכיה. כנ"ל עם הקטן - יש זמנים שבהם אני מבלה פחות זמן אתו כי אני עם הגדולה, ועדין אני חושבת שאני מצליחה לענות על צרכיו. ויש כמובן את הזמנים הנהדרים שאנחנו ביחד! זה סוג של תימרון שהוא ענין של תרגול, וזה בא עם הזמן. מבטיחה לך שיהיה בסדר, ותמצאו את האיזון שלכם כמשפחה.
|
תוכן התגובה:
|