היום אני כבר אמא וותיקה ומנוסה, אבל אני זוכרת שבהתחלה הייתי פשוט המומה מעצמת הרגשות שחשתי כלפי ילדי, אהבה שאין כמוה, שנאה שאין כמוה, כעס וכל שפעת הרגשות שאת יכולה לדמיין לעצמך. גם היום עם כל "הותק" שלי, ילדי הם היחידים שמצליחים לגעת בי במקומות שלאף אחד אין כניסה אליהם. אני מרגישה שילדי מוציאים ממני את הרגשות והתחושות הכי עמוקים, כל מה שחבוי עמוק ונמצא במקום של שליטה וריסון עצמי משום מה מתפוגג מולם. גם לי זכורים כמה מקרים, שמצאתי את עצמי יוצאת משליטה, זה באמת קורה בדרך כלל באמצע הלילה.... אנחנו כולנו רק בני אדם, חוסר שינה יכול להעביר כל אחד על דעתו. זכור לי מקרה אחד, שכעסתי מאוד על בני הבכור, "ירדתי" לגובה שלו ופשוט צעקתי עליו במלוא הגרון, פתאום ראיתי את הפנים שלו, את הבעת התדהמה והבהלה על הפנים שלו ונבהלתי מעצמי, עזבתי הכל ויצאתי החוצה להירגע, חזרתי אליו והתנצלתי שכעסתי כל כך. מאז אני משתדלת לא לאבד שליטה, אין כל רע לדעתי בלכעוס ולהתרגז על ילדינו שצריך, אבל זה צריך לבוא ממקום של שליטה, לכעוס במודע... זה נשמע לא פשוט, אולי גם לא קל לי להסביר את עצמי, מקווה שהבנת משהו... דובה יקרה, אל תהיי כה קשה על עצמך. נשיקה וחיבוק שבת שלום אסנת
|
תוכן התגובה:
|