|
27/12/2002 08:47
|
אמא 11
|
מאת:
|
|
דובינה, דובינה, די עם הרגשי אשם האלה, בשביל זה אנחנו מגדלים אותם בזוגות
|
כותרת:
|
כך שכמעט תמיד אם אחד יורד מהפסים, השני יבוא ויחבק אותו ובא לציון גואל. "לעשות חושבים" זה תמיד במקום, ולאו דווקא באותו רגע שאת קצת מחורפנת. אולי יום אחרי, או כמה שעות אחרי. דוביבית צריכה אמא שאוהבת את עצמה ומקרינה אור על סביבתה, לא אמא מדוכאת ושקועה בשנאה עצמית. אני לא שמעתי את הצלילים מה בדיוק הלך שם, אבל לפעמים גם הקטנים האלה יורדים מהפסים ורק משהו טיפה דרמטי מאפס אותם. (עובדה שהיא נרדמה. אם זה היה טראומטי עבורה היא היתה ממשיכה לצרוח שעות, כדי להראות לך כמה רעה היית) היה, עבר, קבלי החלטות לעתיד (לא מהסוג של "יותר אני לא אעשה את זה" אלא מהסוג של "מה אני עושה עם עצמי כדי לא להגיע למצב כזה. איך אני שומרת על עצמי ומוציאה את עצמי מהלחץ בדקה ה90") מקווה שהובנתי שבת של אהבה לכולכם
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|