והכי מפחיד אותי שהם לא יאהבו אחד את השני או יקנאו נורא. ואז אי אפשר להתנחם אפילו באהבת אחים. להיפך, זה רק מקשה עוד יותר. ויש לי דוגמאות שמפחידות אותי מאוד באופן אישי:
אני עושה בייביסיטר לילדה בת 10 חודשים ולפעמים הבן שלי נכנס להתקפי קינאה מפחידים. אני לא מעיזה להשאיר אותם לבד. וזה עם ילדה ש"גוזלת" אותי רק לשעה-שעתיים ביום... אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה עם אח/אחות שחולקים אותי ביניהם 24 שעות.
וחוץ מזה אני ואחותי היינו מתכסחות באופן קבוע עד גיל העשרה, למרות שיש בינינו הפרש של שנה וחצי בלבד (וכאן בפורום היו שאמרו שהפרשים קטנים מבטיחים אהבת אחים ומשחקים משותפים). עד היום אמא שלי מספרת סיפורי זוועה איך הייתי צובטת אותה. פעם אחת הרמתי את המעצור של העגלה שלה כשהיא חנתה בירידה ורק במזל היא ניצלה ממוות בהתהפכות. עד כדי כך.
אז תגידו שאולי הפרשים גדולים עדיפים? אח של בעלי נולד 7 שנים אחריו וגם הם היו רבים במשך כל החיים ורק עכשיו, בשנים האחרונות, חלה התקרבות ביניהם. כשבעלי היה קטן הוא היה מסביר לאחיו, בשיא הרצינות, שמצאו אותו בפח זבל ושהוא בכלל לא שייך למשפחה (עזר לו השוני החיצוני הגדול ביניהם). עד היום זאת בדיחה במשפחה אבל אותי זה לא מצחיק.
|
תוכן התגובה:
|