|
19/2/2003 22:34
|
Adi
|
מאת:
|
|
יקירותי, איריס אמרה לי שהגבתן וניראה לי שעלי להבהיר דברים למען ההגינות
|
כותרת:
|
אז ככה ראשית נכון צודקות שרי וגילי הפגיעה היא כי נדרכו יבלות היבלת שנידרכה לי ברורה לי מאד ואני אסביר: ראשית ממה ניפגעתי: אני לא חושבת שאוריתה התכוונה לפגוע אני גם לא חושבת שרלונטי לה מי כתב את ההודעה האחרונה ממנה הוציאה את הציטוט שלה מבחינתה עדי או שרי או לירון אלו אותיות בלבד בכוונתה להבהיר נקודה. אני שהשקעתי מחשבה באייך להעביר את המסר וניתקלתי בסיטואציה שזכורה לי היטב מילדותי בה אני צועקת את כל מה שבוער בי מול קיר אטום שמה שלא אומר לא יחדור דרכו (כי בעצם הקיר לא רוצה לזכור שיש שם בנאדם, יש לו לקיר עניינים חשובים יותר ואחרי הכל גם לקיר יש כאבים משלו) . איריס אמרה ובצדק שלהעלב בוחרים ואני בפרוש בוחרת להעלב פה, כי הייתי במקום שחשבתי שהוא חם ובטוח ובעיקר מקשיב!!!!! והקשבה היא בעצם כל העניין הקשבה היא מה שאין בהודעות של אוריתה ולכן זה לחץ לי על כל פצע קיים ואין בכוונתי להתעלם מכך, אלו הפצעים שלי, כך בחרתי.
וההתלבטות הקשורה לעזיבת הפורום: חייתי בתחושה שהמקום שונה מהמציאות הלא וירטאלית מבחינה זו שיש לו את היכולת לאפשר מקום בטוח ולא צריך הגנות ויש אפשרות לשבת בשקט ולנסח את מה שרצית להגיד, שלא תמיד קיימת במציאות הלא וירטואלית. והתעוררתי מהחלום הזה לדקלומים של אוריתה שמוכרים לי מהתקופה שהייתי בת עשרים פלוס גרתי בתל אביב והלכתי לכל מיני מקומות מגניבים כאלו . אז אוריתה רוצה לדקלם את הרעיונות האלו שהם בעצם יפים וחמודים ונכונים אבל פה אנחנו כבר קצת יותר גדולות וזוכרות שלרעיונות אין נשמה ולאנשים יש .
אבל אולי רק חשבתי שאנחנו יותר גדולות ו זוכרות את זה, וזה בעצם העניין, בפורום שלא זוכר את זה אני לא רוצה להיות, נורא קל אין התלבטות בכלל לונדון מחכה לי. יאללה...
תראו אני אדם טוטאלי אין לי באמצע אני לא נימצאת פה כדי לשאול אייך נותנים מוצקים אני פה בגלל הקהילה, אבל: העובדה שאני נימצאת פה קצת בעייתית מבחינה זו שהיא לוקחת זמן שיכול היה להיות מופנה למקומות אחרים ולאחרונה הבחנתי שהפורום מהווה עבורי בעיה והתחלתי לשאול את עצמי אייך לפתור את הבעיה והנה תוך כדי שאני תוהה השתנה הפורום התמלא בבנות חדשות ונילהבות חלקן צעירות מאד, שלא טרחו לחכות יומיים ולהכיר אותנו קצת לפני ששיגרו את הודעתן (וזה קצת מתיש) וכפי שאמרתי הסיטואציה הזו עם אוריתה - הקש ששבר את גב הגמל (אבל לא העניין כולו) - כי אם אנחנו בפורום בו שמות אנונימיים כותבים כל מיני רעיונות וזהו אז יופי לי זו הזדמנות נהדרת לברוח.
אבל אתן חזרתן הנה והראתן לי שאני בבעיה גם פה - אתן עושות לי את זה קשה כי אני באמת קשורה אליכן מאד (והנה אנחנו פה בעמודים האחוריים השייכים בעצם לגרעין הקשה של הפורום) וכאן ההתלבטות שלי, הרי היה עדיף לזרוק הכל כי אין ספק הזמן שאני משקיעה בפורום בא על חשבון דברים אחרים! אז אולי כמה ימים יסדרו לי את הראש וילמדו אותי אייך לאזן את החיים הוירטואלים לתמיכה בחיים הלא וירטואלים (אני לא כותבת אמיתיים כי גם מה שקורה פה אמיתי) ואולי לא אין לי מושג אבל אני צרכה להגן על עצמי.
לא יודעת להגיד מה יהיה אין לי יכולת לזה כרגע אני מתפללת למצוא את האיזון הנכון
ניראה לי שנכון מאד לקחת פסק זמן ולראות מה קורא, איתכן כטח עוד אהיה בקשר בצורה זו או אחרת כי לוותר על אוצר כזה שזוכים בו פעם בחיים אני לא חושבת שאוכל.
ואני ניזכרת בשורה מהשיר ששרה נורית גלרון: צריך ללמוד כעט שהאושר לא מייך שמה שניתן איי פעם לא ילקח לעולם! וזה כל כך נכון
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|