כן, מסתבר שעוד רבים וטובים חושבים כמוך. גם אני. לפני פיצית היה לי ברור שאהיה אשת קריירה מצליחה, שאשלב אימהות וילדים, שזה יהיה קל ומספק, אבל עוד לפני שהיא נולדה כבר הספקות קיננו בליבי וחשתי שמשהו מתפספס. אחרי שהפיצית הגיחה לעולם (וחדרה ללב) היה לי ברור שאני רוצה להיות רק איתה, רק בבית, לנקות, לבשל, לכבס, לגדל, להיות זו שהופכת את הבית למקום חמים ונעים. שנתיים אחרי אני מרגישה מפוספסת. גם אני רואה שאני עושה עבודה טובה, גם אני בשלבי הסבה מקצועית ולימודים, וגם לי (ואני לא נוטלת גלולות) יש הירהורים. ההירהורים מגיעים בעיקר בימים שמשעמם לי, שנגמרו כל "הסידורים", שאין לימודים, כשכל חברותי בעבודה. אבל בימים שאני עסוקה, כשאני מביטה בפיצית ישנה, כשבעלי מחבק אותי ואומר לי שהוא אוהב אותי, כשפיצית מחבקת אותי ואומרת לי שהיא אוהבת אותי, כשיש לי למה לצפות (כמו חופשה באופק או ערב רומנטי ונעים עם הפרטנר שלי), אז או אז יש טעם לחיים ויש בהם הרבה. כי למעשה כולנו באנו לעולם כדי לתת ולקבל, לאהוב ולהיות נאהבים, ולהיות חלק ממשהו שהוא רק שלנו. וכן, גם להיות אינדיבידואלים עם רצונות וצרכים משלנו. אין אי שם באופק הרבה מעבר לזה, ולא צריך להיות. אני בטוחה שגם לעשיר ביותר יש ימים בהם הוא חש שחיו ריקים מתוכן. כמה אפשר לקנות ולטייל, לקנות ולטייל.... חישבי על מה יש ולא על מה שאין. האחזי בחיובי (קל לומר מאשר לעשות אבל לפעמים חייבים לשנות גישה), זה מה שאני מנסה לעשות באותם ימים מהורהרים. ממה שהבנתי מדברייך, חייך מלאים. רק חסרה ההשלמה שלך מבפנים. ברגע שתגיעי לתובנה הזו, שכן, זו מהות החיים, או אז תוכלי להיות מאושרת. וזה מה שאני מאחלת לך. רוית
|
תוכן התגובה:
|