יעל, הזדהיתי עם חלקים נרחבים ממה שכתבת. כבר כתבתי על כך בהזדמנויות אחרות, אז ממש בקצרה: גם אני "מחפשת את עצמי" מגיל 21, למדתי משפטים ולא עסקתי בזה, אחר כך עבדתי בכל מיני עבודות שלא אהבתי, עשיתי הסבה לתוכנה ועבדתי שנתיים כמתכנתת, זה דוקא היה נחמד אבל לא הבנתי איך עכשיו 30 שנה אני אהיה מתכנתת, כי אני לא רואה את עצמי מתקדמת בתחום: לא מעניין אותי לנהל אנשים, ובינינו, אני גם לא בנאדם כל כך טכני, התחברתי לצד הלוגי של הדברים, וזה לא מספיק כדי להצליח במקצוע.
כל הזמן חשבתי שכשיהיו לי ילדים ממילא לא יהיה לי זמן לכלום, אבל אחרי שנועם נולד ועברו כמה חודשים, הבנתי שכמה שהאמהות ממלאת אותי וגורמת לי אושר, היא לא מספיקה לי, ואני לא יכולה להגדיר את עצמי רק באמצעותה.
הפתרון שלי היה להתחיל לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. אני יודעת שזה גובל בנאיביות קשה, שייקח לי 6 שנים לסיים את התואר, וגם אז לא ברור אם תהיה לי אפשרות מקצועית להמשיך, אבל גם אם זה מקנה לי אשליה של התקדמות אישית למשך כמה שנים, זה שווה את זה, מה גם שהלימודים עצמם מאוד מעניינים ומהנים, וכל משימה או בחינה מספקים לי אתגר ברמה האישית ומחזקים את הבטחון העצמי שלי, שהעבודה כרגע לא ממש מוסיפה לו. אז זה לא שהכל נפלא, לפעמים הבאסה של העבודה משתלטת, ולפעמים המאמץ בלימודים נראה לי מוגזם, אבל אני מרגישה שזה הפך להיות דבר שמאוד חשוב לי.
|
תוכן התגובה:
|