תודה לכולכן. כן, כנראה פשוט הגעתי לשלב בחיים שבו צריך להשלים עם מה שכבר לא יקרה - החלומות הגרנדיוזים באמת, של לשנות את העולם, או להגיע להישג בעל משמעות לאנושות. אני מאוד, מאוד מאוד מעריכה את כל מה שיש לי, ולא שוכחת את זה לרגע. אבל הוויתור הזה מאוד קשה לי, משום מה.
למדוכאת המזדהה - לא, אני לא על גלולות. אבל המחשבות באות והולכות בגלים, אז אולי זה משהו הורמונלי בכל זאת? אבל גם אם כן, זה תמיד קיים ברקע, וההורמונים רק מחדדים את הבעיה.
אשמע לעצתכן ואנסה למצוא זמן להתנדבות. או שאמשיך לחשוב מה בעצם בא לי לעשות בתור עיסוק. כך או כך, אני מקווה שבגיל 60 לא אמשיך להתלבט מה אני רוצה לעשות בחיים, מכיוון שכבר אעשה את זה.
אז שוב, תודה!
|
תוכן התגובה:
|