אני הייתי במצב קצת שונה, כי אצלי לאחר הלידה כבר לא היתה לא התלבטות, וידעתי שמה שלא יגידו לי, ברית לא תהיה. לכן נראה לי שאת במצב הרבה יותר פגיע ממה שאני הייתי. עוד לפני ההריון ידעתי שלא אמול אף אחד מילדי, לא משנה מה מינם. לאחר שידעתי שיש לי בן בבטן רציתי להיות בטוחה שאני לא עושה טעות, וקראתי כל חומר שהצלחתי לשים עליו את ידי בנושא, וכן דיברתי עם אנשים שיוכלו לתרום לנושא. כל מה שלמדתי רק חיזק את החלטתי, למדתי על הסיכונים, הנזקים, ותפקידיה של הערלה כחלק בלתי נפרד של הגוף. לכן בשיחות עם האנשים, כל עוד לא חידשו לי שום דבר - ואף אחד מהמשפחה והחברים לא חידש לי כלום אחרי כל מה שקראתי - המטרה שלי היתה להבהיר את עמדתי, ושהיא לא תשתנה כל עוד לא יביאו לידיעתי עובדות חדשות - במינימום זמן ועצבים מצדי. כשדיברו על הקטע החברתי, אמרתי שאין בטחון שהלא-נימול יהיה חריג, בדיוק כשם שאי אפשר להבטיח שהילד לא יהיה חריג על ידי ברית המילה. הילד יכול להיות ג'ינג'י (ואז מה, להקפיד לצבוע לו את השיער מילדותו כדי שלא יצחקו עליו? הרי זה הרבה פחות מזיק ומכאיב מברית מילה), ממושקף (וגם אז, הרי לא מסכנים אותו בניתוח לייזר רק כדי שלא יצחקו עליו, משאירים את האופציה הזו להחלטתו כשיגדל), שמן, רזה, גבוה, נמוך, ועוד מאפיינים שונים ומשונים שיעשו אותו "חריג". ובעצם, אם נזכר בילדותנו, אותם "חריגים" שצחקו עליהם לאו דווקא היו אלה בעלי מאפיינים אלה ואחרים, אלא ילדים חסרי בטחון וחסרי מיומנויות חברתיות, מכל מיני סיבות, כמו למשל עולים חדשים או מסיבות אחרות. כדי שהילד יסתדר בחברה צריך לתת לו סביבה תומכת ואוהבת שתתרום לבטחונו העצמי ולדאוג שיהיו לו מיומנויות חברתיות, ולא לקצוץ לו את איבר מינו. טוב... הלא נימולים שלי (שניהם, בני ובתי) דורשים במפגיע את תשומת לבי אז אני צריכה לסיים. אם את רוצה את יכולה ליצור איתי קשר באימייל ובעקבותיו קשר טלפוני, או לשאול אותי כאן כל שאלה נוספת שתעלה בדעתך. בהצלחה!
|
תוכן התגובה:
|