7/10/2001 22:55
|
איש
|
מאת:
|
רגש מול שכל
|
כותרת:
|
ההחלטה המדוברת כאן הינה לטעמי החלטה בעלת השפעות מרחיקות לכת לגבי הילד. ממה שאני רואה ברוב המקרים היוזמה לא לימול את הרך הנולד מגיעה מכיוון האישה ולא מכיוון האיש. אני בהחלט יכול להבין את הקושי הנפשי של כל מי שנאלצת לראות את העולל שכה סבלה להביאו לעולם (ולמרות שאני על פי רוב טיפוס ציני, אני דווקא מתכוון לכך) עובר חיתוך אשר, על פי כמעט כל הדעות, אינו מועיל. אבל, בוא נשאל ישירות, למי ממכן יש את הניסיון של התמודדות חברתית שלאחר מכן. ושימו לב לכך שברוב המקרים הגברים הסובבים אותכם (וגם הליברליים שביניהם) מתנגדים לנושא והטיעון של ההתמודדות החברתית עולה. לטעמי, עם כל הקושי הנפשי שיש לאישה לאחר לידה לבצע את הפרוצדורה הנ"ל, השיקול העליון צריך להיות טובת הילד. נכון שיש עוד הרבה דברים בהם הוא עלול להיות חריג, אבל למה לוודא שיהיה לא עוד אחד? אגב, מניסיוני האישי (בתור מי שעבר מילה על ידי רופא לפני כשלושים שנה, ומה לעשות הרופא היה רחמן בן רחמן ולא ביצע את הפריעה עד הסוף, ולכן אני צולח את החיים עם מילה חלקית), אני מצאתי את עצמי מסתיר את העובדה שהמילה שלי חלקית במשך הרבה שנים ובאמצעים שונים עד שכיום אני משלים עם כך (וזוגתי האומללה טוענת שהיא עוד מעט תתחיל לבכות בגלל סיבלי האיום ושואלת אם אני רוצה שישלימו את המלאכה היום - לא תודה). ואם יורשה לי (כאילו מישהו יכול להגיד לא, אתה לא רשאי) עוד דבר קטן. מי שהולך לקרוא מאמרים בנושא שהדעות חלוקות בו לרוב ימצא את עצמו מתחזק בדעתו המקורית ולכן אני ממעט בקריאת מאמרים אלו.
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|