אני מודה שלקראת הברית של אביתר (תכף אנקדוטה בנושא) די טמנתי את הראש בחול, קיבלתי את הדין וחיכיתי שיעבור. לקחנו מוהל ועשינו הכל לפי כללי הטקס. והיה נורא (דוקא החגיגה היתה מקסימה, מאד הקל עלי שהיו הרבה דורשי שלומי מסביב) עמדתי קרוב לאביתר והוא היה אומלל זה היה נורא אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. וזה לא היה מאד קצר. מאז הרשיתי לעצמי לקרוא קצת יותר (כן, גם תשובות מפורטות של כרמית, וגם הפניות שלה) ובכיתי נורא, כל כך כעסתי על עצמי. אני חושבת שזה אקט פשוט נורא. אמנם בתור אחת שמעדיפה עשר זריקות אצל רופא השיניים ובלבד שלא ארגיש קצה-קצה של מקדחה אולי אני לא דוגמא טובה, אבל אני עדין חושבת שכאב של זריקה זה כלום לעומת הכאב של פעולת המילה. לדעתי זה נורא! אמנם אין לי מקום ללבטים של ברית כן-או-לא אבל אני מאמינה שאם אזדקק לכך שוב, רק כירורג. מצידי שיהיה גם מוהל, אבל שתהיה הרדמה בעסק.
טוב, וכדי לסיים בנימה עליזה: אתמול אביתר היה בן שנה לפי התאריך העברי (ג' אייר - יומיים לפני יום העצמאות). במקרה, לשם שינוי, הלכנו לבית הכנסת והיה שם מנין ילדים, אוספים את כל הילדים ומדברים איתם על עניני היום. אז על הפרק עמד יום העצמאות, ואחרי הסיפור הארוך, שאלו: למי עוד יש היום יום הולדת? אז כמובן, לאביתר! מיד בא אחד החבר'ה, חטף לי את הילד מהידים לפני שהספקתי למחות, ותוך שניה כל הילדים שרים Happy Birthday to Evyatar. מרוב הלם הילד אפילו לא פצה פה. אבל אני, היו לי כאלו פלאש-בקים לברית... אבל היה כיף.
זהו, ודנה - שיהיה בהצלחה ובשעה טובה. נועה
|
תוכן התגובה:
|