אני מרשה לעצמי להיות קצת בוטה, ואולי גם קצת "מסיונרית", אז אם זה לא מתאים - פשוט תתעלמי.
אני לא מבינה את המשפט "נאלץ לעשות ברית". הוא מובן לי עבור אנשים מאמינים, שמבצעים מילה על כל משמעויותיה, בגלל שמצווה עליהם לכרות ברית (תרתי משמע...). הוא לא מובן לי כשמדובר על אילוצים חיצוניים - וחיצוניים זה כל מה שלא כולל את אבא של הילד, אמא שלו, והילד עצמו.
כשאני שמה על המאזניים מצד אחד את המשפחה ומצד שני את (מה שאני מאמינה שהוא) טובת הילד - ברור לי לחלוטין איזה צד יותר משמעותי וחשוב לי. אני בהחלט מכבדת את המשפחה, ודעתם חשובה לי - אבל אם היא מתנגשת עם האמונות שלי לגבי עצמי או לגבי ילדי, אז לא הם קובעים. אמא שלי עד היום מאמינה בלינה משותפת קיבוצית, וחושבת שמיטה משפחתית זה אסון. אני מאמינה אחרת.
בן הזוג, אבי הילד, הוא "מכשול" יותר משמעותי (מכשול רק במובן הספציפי מאד) כיוון שיש לו 50% מניות... יחד עם זה, אני חושבת שחשוב לדבר איתו, ולברר את מהות ההתנגדות. פשוט כי בנושא הזה יש כל כך הרבה מיתוסים ודעות קדומות, ולי חשוב שכשמחליטים החלטה כזו (עם סיכונים לא מעטים, בלתי הפיכה) זה יהיה מתוך ידע אמיתי, ובחירה אמיתית, מודעת, מושכלת.
שיגיד לי שהוא מרגיש צורך עמוק לקיים את ברית האל, אבל שלא יתבסס על מיתוס הבריאות או על מיתוס "יציקו לו בצבא", שהם בלתי מבוססים.
אני מודה, שבקטע הזה יותר קל לייעץ לאחרים. היה שלב שלא העזתי לקרוא על הברית, בדיוק מתוך מחשבה שאין סיכוי שאצליח לשכנע את בעלי. למזלי, הוא ניחש שזה יעלה וקרא בעצמו חומר - והגיע בעצמו למסקנה שזה מיותר ופוגע, וללא תועלות ברורות (שוב, כחילונים שמצוות אלוהים לא משחקת אצלם תפקיד).
לגבי הנושא החברתי. כבר נכתב עליו הרבה מאד (גם כאן, גם בתפוז). יש לי שתי בעיות עם הנושא הזה:
1. המסר שאני מעבירה לילד: "נחתוך אותך כדי שתהיה כמו כולם" מאד בעייתי בעיני.
2. המציאות מראה ש"הבעיה החברתית" היא בעיקרה מיתוס. היא לא באמת קיימת.
וארחיב קצת (או הרבה):
1. נתחיל מכך שהילד שלי יהיה שונה מחבריו בין אם יעבור מילה ובין אם לא. במראה חיצוני (אולי יצטרך משקפיים? אולי יהיה ג'ינג'י?), במהות הפנימית (יהיה מחונן, או חנון, או יבחר תחום התענינות אזוטרי?) וגם באורח החיים (קיבוצניק, חילוני ועוד....). אני מאד מקווה ש"להיות כמו כולם" לא יהיה שיקול שלו בעת ביצוע בחירות בחיים שלו. לא כשכל חבריו ילכו לחוג מסוים והוא יתעניין באחר, לא כשכולם ילבשו בגד מותגי, ולא כשכל חבריו (אולי) יקחו סמים, או יתעללו במישהו (ואני מאד מקווה שגם חבריו לא יעשו כך, אבל אין לדעת).
ומה אם עוד כמה שנים תעברו לגור במדינה שבה רובם אינם נימולים? פתאום הנימול יהיה חריג...
(ושוב, אלו שאלות שגם אני התמודדתי איתם. אני מביאה פה את המסקנות... לא את התהליך).
2. ילד עם בטחון עצמי מועט, יהווה מטרה לחצי הלעג של החברה, שתחפש "בכוח" על מה להציק לו, ללא קשר למילה או העדרה. ילד עם בטחון עצמי רב, גם אם יעירו לו פעם משהו, לא ישבר ואולי אפילו יהווה מושא לקנאה, על כך שלו יש מה שלחבריו אין.... כמעט כולנו, גם הבנות והנימולים שבינינו, עמדנו, ולו פעם, במקום המוצק. זה לא נעים (וזה כנראה המקור לפחד שלנו על ילדינו), אבל בתמיכה, זה לא סוף העולם. אני אפילו יכולה להצביע (בדיעבד!) על כמה דברים טובים שיצאו לי מזה (רגישות רבה יותר לסבלו של האחר ולמצבי "עליהום"). אני לא בטוחה שאנחנו יכולים למנוע את זה מילדינו, ואני לא חושבת שהמילה תהיה מה שישנה.
בנוסף, עדויות הורים (לילדים קטנים) ועדויות מתבגרים בארץ - מראים שלא היתה שום בעיה. מעניין מאד לקרוא ראיונות שנערכו עם מתבגרים שלמים בארץ (זה לא מחקר כי הכמות קטנה מדי, אבל זה 100% מהעונים) - יש במאמרי הפורום של תפוז.
לעולים חדשים הבעיה קצת יותר מורכבת, בגלל היותם עולים חדשים (והתפסות לעורלה כסממן שוני), ועדיין אני ממש לא בטוחה שחיתוך איברים הוא שיטת הטיפול המועדפת.
ומוכרחה להתייחס לדברי פרופ' דולברג: "אין פעולה רפואית בעולם שאיננה כוללת סכנות ותופעות לוואי" וגם "...אין מוהל (שאינו רופא) או מוהל-רופא שלא נזקקו תינוקות אותם הוא מל לתיקונים קוסמטיים או תפקודיים. חלק מן הבעיות בהם טיפל נבעו מבעיות אנטומיות או בעיות של ריפוי הפצע שלא היו בשליטתו של המבצע. חלקן הקטן מאד בשל טכניקה לא מושלמת. וכפי שאמר לי האורולוג: "כולנו בני אדם וכולנו טועים. רק מי שאינו מבצע פעולה מסויימת אינו נכשל בה אף פעם..."."
לכן, בחרתי שלא לבצע את הפעולה המסוימת, שאין בה תועלת משמעותית (שוב, מלבד מצוות הדת). כך אני לא מסתכנת בכך שהכשלון יהיה דווקא על בני יקירי.
(אגב, לבני הבכור יש בשבוע הבא ניתוח עקב "בעיות של ריפוי הפצע שלא היו בשליטתו של המבצע"... לצערי, לא חשבתי על כל אלה בזמן.).
|
תוכן התגובה:
|
