|
8/12/2008 08:44
|
אני גיטרה
|
מאת:
|
|
הגבול בין אלימות להעמדת גבולות
|
כותרת:
|
נראה לי שאין ויכוח שאלימות היא מוקצה והעמדת גבולות היא דבר נצרך. השאלה היא היכן עובר הגבול בינהן, ואולי על זה הויכוח פה.ככל הנראה זה גם עניין של תרבות. אין ספק שמה שאמא אחת מרחוק עדה לו זוהי אלימות לשמה ורבות מסכימות שהרבה ילדים בארץ גדלים להיות ילדים חוצפנים ואפילו אלימים בגלל העדר גבולות. אני לא בטוחה בכלל (ואפילו בטוחה שלא) שילדים ללא גבולות הם יותר מאושרים מילדים שיודעים את מקומם, שמרגישים יציבות, שיודעים שיש מי שמחזיק אותם. כולם מכירים את משל הגג עם המעקה- איפה תתרוצצי ביתר חופשיות- על גג עם מעקה או על גג ללא מעקה? עם זאת, אני בטוחה גם שילדים שחווים אלימות הם ילדים אומללים.
לי נראה שהתרבות הישראלית הפוליטיקלי קורקט, ואיתה גם החוק הקצינו לכוון של חוסר גבולות, לעיתים בלית ברירה, (כי לך תבחין-מבחינת החוק היבש בין לסגור ילד בשרותים לבין לשלוח אותו לחדר להרגע.-אני לא בטוחה שזו דוגמה כ"כ טובה, אבל יש עוד.)ולפעמים כדי לעשות למערכת עבודה קלה (כל מיני הגבלות שקיימות מכוון הפיקוח על אנשי חינוך למשל, אינן מאפשרות או מקשות עליהם מאד לחנך).
תוך כדי הדברים, אני חושבת שזה גם עניין של מינון. אני זוכרת לפני שנים על אשה שספרה שאבא שלה מעולם לא הרים את קולו. ושהיא בחיים לא תשכח את הפעם היחידה בה הוא כן עשה כך.כשילד נענש כל יום, ליבו נעשה גס בעונש, זה כבר לא מרשים אותו ולפעמים ההורים מרגישים שהם צריכים "לעלות מדרגה" ברמת הענישה, - וזה בהחלט יכול להביא לאלימות בלתי נסבלת.
אני מברכת על כך שאנחנו חיים בתרבות שלא עוברת לסדר היום על אלימות כמו שתוארה כאן, אני מתעצבת על כך שאנחנו חיים בתרבות של כסת"ח והעדר גבולות.
עד כאן הגיגיי לבוקר זה. ולאמא אחת מרחוק- אני חושבת שמה שעשית הוא אמיץ ונצרך ונכון, ואני תוהה אם האלימות היא דבר כ"כ נורמטיבי (ואולי גם חוקי???) אי שם איפה שאת, האם בכלל זה עזר...
|
תוכן התגובה:
|
תגובות נוספות
|