לגבי משהו שכתבת. זה קשור אמנם לכעס, אבל לא בטוחה שקשור למה שפותחת ההודעה כאן דיברה עליו, סליחה עימך. את כתבת משהו בדברייך כגון - "אני בכלל תוהה האם זה לגיטימי עבורנו לכעוס על הילדים שלנו". כמה פיסקאות מעל זה כתבת שלדעתך כעס הוא רגש לגיטימי ולכן את מרשה גם לילדייך לכעוס. לי זה מרגיש קצת סותר. לא כלכך ברור לי איך שני הדברים הולכים ביחד. כי הרי אם כעס הוא רגש לגיטימי בעינייך אז למה את לא מרשה לעצמך לכעוס? אני מבינה שיש לך דרכים אחרות להוציא ולפרוק את הכעס, אבל אני אז כתבתי שאני בהחלט משתדלת לא לפרוק כעס על הילדים שלי. כתבתי לך שלדעתי לכעוס עליהם על משהו שעשו שאינו נראה לנו, הוא לא רק לגיטימי בעיני אלא חלק מתפקידנו כהורים. שוב, לא צריך לעשות מזה משהו נורא דרמטי, אפשר גם לומר להם בקול אסרטיבי שאנחנו כועסים עליהם כי כך וכך.לא מבינה איך דבר כזה יכול להיות לא לגיטימי. זה נקרא חינוך, (לדעתי) והצבת גבולות. בגילאים צעירים זה מה שעוזר להם להבחין בין טוב לרע. אני טועה!?!? וגם, איך זה בדיוק מצטייר בעיניהם, לדעתך, כשאמא אומרת משהו אחד - כעס הוא לגיטימי, אבל מתנהגת אחרת - לא כועסת בעצם. מה לדעתך זה משדר להם? הרי את בטח יודעת שטוענים כי ילדים לומדים ממה שהם רואים הרבה יותר ממה שאומרים להם, לא? אז מה רע בלראות את אמא כועסת על משהו מידי פעם, משהו שקשור ישירות אליהם במקרה ועשו/אמרו משהו לא הולם??? לדעתי זה לגמרי חלק בלתי נפרד ממי שאנחנו, בדיוק כמו הפגנת חיבה אחד לשני, הכלה, ביקורת וכו' וכו' (וקנאה ועוד כמה דברים אחרים שציינת שהם קצת פחות נחמדים)... חלק חשוב מאוד בסקלת הרגשות שלנו, מעצם היותנו בני אדם. השאלה אם כבר שצריך לשאול היא איך וכמה, ולא האם. דעתי האישית כמובן. יום נפלא. מיה
|
תוכן התגובה:
|