בטח שאין דבר כזה מושלמות. אני תמיד זוכרת שאומרים שהאמנים הפרסים היו מכניסים פגם קטנטן בפינת השטיח שלהם, כדי לא להתגרות בשלמות של אלוהים.
אני חושבת על החתירה קדימה. יש כמה דרכים לעשות אותה. אחת היא תוך כדי שלילה עצמית. אויש אני לא טובה כי אני לא מושלמת. זה כמובן שירות גרוע לכל הצדדים: גם אנחנו מרגישות רע, וגם אנחנו מלמדות את ילדינו להרגיש רע עם עצמם. כוון חשיבה אחר הוא: אני מצוינת עכשיו, ואני מסמנת לעצמי את הכוון קדימה. תמיד קדימה. לא כי עכשיו לא טוב, אלא כי אני חותרת קדימה. פה אני חושבת שאנחנו עושות שירות טוב לכל הצדדים: גם להיות שלמות עם עצמנו, גם להשתפר כל הזמן (כיף בפני עצמו) וגם ללמד את ילדינו שאפשר להשתפר ואפשר לחתור קדימה.
המאמנת של הבת שלי (בהתעמלות קרקע) אמרה לי שהבת שלי עובדת הכי ברצינות. היא כנראה לא המוכשרת מכולן, והגוף שלה לא מתאים בול להעמלות (קצת גבוהה מדי), אבל היא היציבה מכולן בחתירה שלה קדימה (והיא קיבלה מדליה - לא התאפקתי...). אח, איזו גאווה ונחת. כנראה לימדתי אותה משהו וזה לא היה להיות מושלמת - את זה היא לא תוכל להשיג לעולם - אלא לחתור קדימה בהתמדה, בשלווה ובהנאה.
|
תוכן התגובה:
|