גם למעמד הבינים מותר ליהנות מהחיים! האמנם אין להם זכות להפגין את מורת רוחם מהשילטון וערכיו? האם הם חסרי זכויות לצעוק את עלבונם, אכזבתם וזעמם מפני שהם עובדים - והם רוצים לקבל תמורה מתאימה לעבודתם ולתרומתם לחברה וללחום עבור יוקר מחיה ומדיניות שיאפשרו להם חיים טובים יותר?
"מאשימים" אותם בכך יש להם מכונית ושדה התעופה עמוס טיסות. בעיני זה טיעון פופוליסטי ולא רציני.
למה החזקת מכונית היא מותרות במאה ה- 21?
למה נסיעה לחו"ל בכפר הגלובאלי הקטן שלנו במאה ה- 21 היא מותרות?
הסבל של הסובלים מאד מאד אינו משפר את מצבם של הסובלים מאד - וזה של אלה אינו מנחם את אלה ש"סתם סובלים" ולא יכולים לגמור את החודש.
סבל אחד אינו מאזן סבל אחר - ולכל אחד מקום "מכובד" וקשה משלו.
אל תבטלו את האותנטיות של המוחים במאהלים רק מפני שיש כאלה שסובלים יותר. הממשלות לדורותיהן אמורות לטפל בכל סוגי הסבל והמצוקה. ההסכם הבסיסי ביננו לבין הממשלה הוא: אנחנו משלמים מיסים, ממלאים את חובותינו, משתפים פעולה עם החוק - והממשלה מספקת לנו חינוך, בריאות, כבישים, תנאים נאותים לחיים.
נכון. יותר רומנטי לשבות ולהפגין עבור לחם דל ומים לחץ , יותר נורא לצלם מקרר ריק ויותר מזעזע לראות בטלוויזיה ילדה בוכה "אמא, אני רעבה...." (זו היתה התמונה קורעת הלב של ליסה פרץ לפני כמה עשרות שנים ואת האימפקט שלה אנחנו נושאים עד היום) - אבל מותר וחשוב לשבות ולהפגין גם עבור שכבת הדבש הדקיקה שעל הלחם. אז זה לא "אמא אני רעבה". תודה לאל! זה "אמא, אני אוהבת לרקוד ורוצה ללכת לחוג בלט!" או "גם אני רוצה טושים זוהרים". נכון. יש טושים זולים יותר. גם בהם ניתן לצייר - ואפילו היטב. אבל אין בהם תחושה של ברק. מותר לאנשים ישרי דרך ועובדים לצפות שיהיה להם גם משהו מתוק בפה. מותר לאנשים שיהיה להם ברק בעיניים! אף אחד לא דורש כאן חמאה, חס וחלילה (זה גם מלא קולסטרול...). רק קצת דבש: מקום לגור בו, חינוך ובריאות, נוחיות סבירה, מזגן בחום המעיק שלנו, קצת הנאה אחרי יום עמל ואחרי שנת עבודה. מה יש? להזכירם: אנחנו במאה ה- 21 !!! לסבל האולטימטיבי אין שום חן רומנטי. לא נכון להתגעגע אליו ולא נכון להשוות את עצמנו לדור שסל יותר, לצרות גדולות יותר, למקומות קשים יותר. פעם אמרו לנו לגמור הכל מצלחת כי בהודו ובסין ילדים רעבים. לא עזרנו לילדים בהודו ובסין. גם עכשיו לא נעזור לשכבות החלשות הרבה יותר אם נשתוק ונשלים עם המציאות של מעמד הבינים.
זו אינה מחאה של מפונקים.
זו מחאה של אנשים מוצלחים וטובים שמאסו ב"אין מוצא" שהמצב בארץ מציב להם כ"דרך", אנשים שלא רוצים לוותר ורוצים לחיות כאן, אוהבי הארץ ודורשי טובתה שרוצים לבנות כאן בית טוב, מצמיח ומאפשר עבורם ועבור ילדיהם. הם גרים גם בשינקין וברוטשילד.
הלוואי ויצליחו להניע את המהלך ולעשות אותו למציאות חדשה.
זאב ז'בוטינסקי, מורו ורבו של הליכוד והמחנה הרבזיוניסטי,מנהיג שלא נחשד בסוציאליזם, קבע את חמשת ה"ממים" (מ) אותם אמור השלטון לספק לאזרחיו: מזון, מעון, מלבוש, מרפא, מורה (ובעברית עכשווית: אבקת חלב לתינוקות ומוצרי מזון בסיסיים, דיור בר השגה, מעיל וחימום בחורף וסנדלים בקיץ, קופת חולים ורפואה ציבורית מתקדמת ורופאים שיכולים לתת שירות מקצועי וללא עיניים טרוטות, חינוך חינם לכל האוכלוסיה מינקות ועד בגרות).
האם צריך סיסמא טובה מזו למחנה האוהלים?
אני איתם, עם אנשי האוהלים, עם אלה שיש להם דירות שכורות ואין להם מימון מספיק, גם עם אלה שיש להם דירות משלהם ובכל זאת אין להם אפשרות להתפרנס בכבוד - וגם עם אלה שיש להם רכוש שצברו ביושר ולא עשקו מאף אחד ואינם מרגישים שאם יש להם - הם יכולים להתעלם מהקהילה ומהחברה.
בהצלחה לכולנו!
דרורית אמיתי-דרור
|
תוכן התגובה:
|
