נכנסתי לכאן אחרי הרבה שנים שלא, בשביל מישהי אחרת, ומצאתי את ההודעה הזו ואת תגובתך.
את בוודאי נמצאת במקום מאוד חשוך, מבוהל וכואב. לגלות שילדך עשוי היה להכאיב למישהו, בזדון - זה משהו שאף אחת מאיתנו לא רוצה לגלות. ראיתי גם את התגובות בווינט ורואים, בלי צל של ספק, שההורים מבוהלים. מה פתאום? הילד שלי?? וזה טבעי. אבל לא נכון. כשילד חוזר הביתה ומרגיש שהתעללו בו, זה לא משחק. משחק שבו מישהו מרגיש מושפל, כואב, פגוע - הוא לא משחק, הוא לא נעים והוא לא נכון וצריך להסביר את זה. אפילו אם זה התחיל כמשחק, אפילו אם בנים מתקוטטים וזה לכאורה נורמלי - הגבול הוא כשלא נעים לאחד המשתתפים, וברור שהגבול נחצה אם ילד מקבל מטאטא בפניו, או כיסא נמעך עליו - לא, פה צריך להסביר לילדים שהגבול נחצה וצריך להסביר למה. נראה לי שלו בנך היה מתחת לכיסא היית רואה זאת בעצמך, אבל עכשיו את מגוננת כמו לביאה על ילדך ועל האפשרות שחס וחלילה יתכן שהוא עשה מעשה כל כך פוגע, ושיתכן שבנך שגה ובגדול.
אנא, צאי מעמדת ההתגוננות והתחילי לראות איך ניתן למנוע את המעשה הבא. איך אפשר להסביר לעצמכם, לילדים ולהורים איפה הגבולות ב"משחקים" מה זה אומר להרגיש פגוע, ואיך מונעים את זה לעתיד לבוא. את לא מבינה עד כמה זה קריטי עכשיו, אבל אם תפעלי נכון תחסכי לך עתיד הרבה יותר גרוע ממה שאת יכולה לדמיין כעת.
בהצלחה לכם.
|
תוכן התגובה:
|