אני יכולה לומר מניסיוני שהאירוע שעבר בני התחיל בתמימות, הוא זרק את הסווטשרט שלו לכיוון השולחן ופגע בילד אחד שפרש את הפעולה התמימה כפגיעה בו. בהמשך הצטרפו אל אותו ילד עוד 4 ילדים אחרים מהכיתה ואף אחד לא הושיט יד לסיים את האירוע או לסייע לו.
האירוע עצמו של סווטשרט שפגע באחר וגרם לו "להחזיר" לא הטריד אותנו כהורים. זה מסוג הדברים שקורים כל הזמן בין ילדים. החלק שהטריד אותנו היה האלימות הקבוצתית אל מול הילד שלנו (אז בכיתה א') והעובדה שלא היה מבוגר שניתן היה לפנות אליו בזמן האירוע.
בהמשך קומם אותנו הטיפול (או חוסר הטיפול) של ביה"ס באירוע. שבוע ימים עבר עד שמחנכת הכיתה יזמה שיחה (הטענה היתה שהיא נעדרה ולא ניתן היה לשלוח אף אחד אחר לבצע את הבירור כי זה יפחיד ילדים רכים בכיתה א'!)... מהצד השני, אני יכולה לספר כי היה גם אירוע האחד החוגים בו הוא השתתף בהצקה לילד אחר, התגובה היתה מניעת מפגש אחד בחוג, כתיבת מכתב התנצלות לילד ויישור ההדורים מולו בשיחה. גם כשפנתה אלי אם לילד בשכבה מתחת לזו של בני וטענה שהוא וחבר שלו הכו את בנה, ביררתי איתו ועם החבר (באמצעות אימו) מיידית את הנושא ויזמנו שיחה משותפת של שלושתם בה הם ישרו את ההדורים והסבירו מה הרגישו תוך כדי ואיך אפשר לנהוג אחרת (גם שם, הסתבר, שזה התחיל ממשהו תמים למדי, הילד הצעיר התגרה ואמר לבני שהוא פחות טוב ממנו בקראטה והוא בתגובה הדגים לו מה הוא יודע :(, אההה השנה הם מתאמנים יחד, כך שיש מי שמשגיח בפועל על "איכות" המכות ;))... אבל לתהליך כזה צריך שותפים. מתחיל בבירור, ממשיך במסר ברור לילדים מה מותר ומה אסור. אני לא יכולה לדמיין את הבן שלי משתתף בבריונות כנגד אחרים (ואם ינסה, הוא יודע שאני אטפל בזה בחומרה). אני משתדלת לטפח בו שיקול דעת שיאפשר לו לעצור בתהליכים כאלה ולמנוע פגיעה באחרים.
אני חושבת שכדי למנוע אלימות צריך לפעול גם במקרים "קטנים" להבהיר איפה הגבול עובר. לשני הצדדים. ולגבי המערכת, זו בהחלט צרה. אני שמחה שברוב המקרים ההורים מוכנים לשתף פעולה בינם לבין עצמם ללא מעורבות מערכתית...
|
תוכן התגובה:
|