נבגדת הי, מתנצלת על הרוח הנחרצת והבלתי מחבקת של הודעתי להלן, מקווה שתוכלי לקחת ממנה, אם מדבר אליך, או להעיף אותה מעל פניך אם אינה עוזרת. אני מוצאת עצמי יותר ויותר מנונתק מהחיבוק את הכאב, ואנא סלחי לי שוב, אך אני מנסה באמת להביא לך תועלת. אפרים קישון אמר פעם שג'נטלמן אינו צריך לדווח לאיש על כל מעשיו, או משהו כזה. יסלח לי על זילות הציטוט, אך נקודה אחת אני חייבת להדגיש כאן בעזרתו: מי שבוגד, שלפחות יסתום את פיו. מה רבותא בהודאה? מריחת הסמטוכה על קירות ביתכם, לצורך התפלשות בהשלכותיה בחברת משפחתו. וזו בעיני עוולה לא פחותה. אך דרושים שניים לטנגו - גם הלחץ לגרום לו להודות - מה מקורו? אני שואלת את עצמי, מה היה מניע אותי לשאול את בעלי שאלה כזו ואני נחבטת אל קיר יחיד - מציצנות לשמה. ושוב - ההתפלשות הזוגית ברפש הזה. שהלחץ להודות אינו פחות תורם לעיסה מהמעשה עצמו. ישנם שדים שראוי להם שיישארו בערפל. אין לקרוא להם בשמם. אך את כועסת, ופגועה, וכואבת, וחלק מהחיבוק אותך אומר להתרחק לתקופה. אני חולקת על כך. תמיד כשאני קוראת את העצה להתרחק למספר ימים, משהו מפריע לי משופ שכשאת גוזרת על עצמך גלות מענישה את עצמך בבדידות נוספת, נוסף על וו הנוראה שכבר טעמת מוקדם יותר היום. אני חושבת שהחלטות לכאן או לכאן יש להן מעט השפעה על השורה התחתונה, משום שהתהליכים האמיתיים מתקבלים על סמך ההחלטות שבנפש, וזו, הנכלולית, מוצאת תמיד את הדרך להזחיל את החלטותיה אל הפועל. הישירי מבט אל עתידך. סלע הובא אל המרחב המקודש שלכם, ואין זה משנה מי אשם יותר או פחות. הוא יכול להשאר לנתח גדול וכבד, הוא יכול להיות קל ככדור-סל. מזכירה לך שכמו בהומאוסטאזיס - ייתכן שהוא תמיד יהיה שם, קטן, מציק, אך שניתן לחיות עמו בשיווי משקל. כמו הרפס קטן. כמו נטיה לשלשולים. כמו סטרפטוקוק. זכרי שאינך חייבת לאיש החלטות גדולות, פרידות או סליחות, ויותר מכל לעצמך - אינך חייבת תשובות מוחלטות.
|
תוכן התגובה:
|