סלחו לי מראש על הבוטות שבדברי, אבל אני פשוט חייבת להעלות על הכתב את המחשבות שמתרוצצות לי בראש. מבחינתי, לגבר של חיי יש בדיוק צ'אנס אחד. אם הוא ניצל אותו, הלך עליו. אני לא מסוגלת אפילו לחשוב על כך שאותו איבר שהיה בתוך גופה של אשה שפלה ועלובה (ושמי יודע כמה עוד כאלה בקרו אצלה קודם - על כל המשתמע מכך), יחזור להיות בתוך גופי. עולה בי תחושה של גועל נפש. מעבר לכך, משבר האמון שנוצר במצב כזה הוא בדרגה כזו, שכמו שאני מכירה את עצמי יהיה לי מאד קשה לשנות אותו. אני לא מאמינה שאיזה שהוא יועץ זוגי, או כל מטפל אחר, יצליח להחזיר לי את האמון המלא בבן הזוג הבוגד - הרי ברקע תמיד יישארו הזכרונות הצורבים והמרים של הגילוי הנורא. לכן מבחינתי ברור, שבמקרה כזה אין דרך חזרה: בעיני הדרכים חייבות להפרד, ומהבחינה הזאת צריך לעשות את זה כמה שיותר מוקדם וכמה שיותר מהר - עם הכי פחות פגיעות בך ובילד.
היי חזקה!!!
|
תוכן התגובה:
|